ושואלים: עולה גופה מנלן [עצמו מנין לנו] שיש לזרוק דמו במקום שיש בו יסוד? ומשיבים: אמר קרא [המקרא] "ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד" (ויקרא ד, ז), אלמא [מכאן] שעולה טעונה יסוד שהרי מייחסים את יסוד המזבח דוקא לקרבן העולה.

א שנינו כי לאחר ש יצתה כת ראשונה היתה באה כת שניה ושלישית. תנא [שנה בתוספתא] על הכת השלישית: היא נקראת כת עצלנית שמתוך עצלותה הריהי אחרונה בכתות. ושואלים: והא לא סגי דלאו הכי [והרי אי אפשר בלא כך] שהרי חייבים שיהיו שלוש כתות, מאי הוי להו למיעבד [מה היה להם לעשות]?

ומשיבים: אפילו הכי איבעי להו לזרוזי נפשייהו [כך היה להם לזרז עצמם] שלא ישארו להיות כת אחרונה. ובדומה לרעיון זה תניא [שנינו בברייתא אחרת]: רבי אומר: אי אפשר לעולם בלא שיהא בו בסם (מוכר בשמים) ובלא בורסי המעבד עורות שריחם רע ושניהם נחוצים איפוא לעולם, אולם אשרי מי שאומנתו בסם אוי לו למי שאומנתו בורסי. וכן אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות. אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות.

ב במשנה שנינו כי כמעשהו של קרבן הפסח בחול כך מעשהו בשבת שאף בשבת היו הכהנים מדיחים ושוטפים את רצפת העזרה אלא שדבר זה היה שלא ברצון חכמים. ושואלים: שלא ברצון מאן [מי]? כלומר בניגוד לרצונו של איזה חכם עשו מעשה זה? אמר רב חסדא: שלא ברצון ר' אליעזר האוסר את טיאטוא הריצפה בשבת באיסור חמור ובדומה לכך אף את הדחתה. דאי רבנן [שאם תאמר כשיטת חכמים] החולקים עליו הא אמרי [הרי הם אומרים] שטיאטוא רצפה רק שבות הוא ואינו אסור אלא מתקנת חכמים בלבד, וכלל בידינו שאין שבות במקדש, ולפיכך לדעת חכמים מותר להדיח את רצפת המקדש.

ושואלים: מאי היא [מה הוא] המקור למחלוקת זו? ומשיבים: שהמקור הוא ממה ששנינו בברייתא: אחד החולב את הפרה או המחבץ (העושה חמאה. ערוך) והמגבן (העושה גבינה), — שיעורם כדי להתחייב על עשייתם בשבת הוא כגרוגרות. וכן אמרו כי המכבד (המטאטא) והמרבץ רצפה במים והרודה חלות דבש מן הכוורת בשוגג בשבת — חייב חטאת שעשה מלאכה האסורה מן התורה, ואם הזיד ביום טוב — לוקה את הארבעים כמחלל יום טוב, אלו דברי ר' אליעזר.

וחכמים אומרים על הדברים האחרונים, מכבד ומרבץ ורודה, אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. ולשיטת ר' אליעזר ככיבוד — כן אף הדחה, שאסורה בשבת אף במקדש, שלא הותרו בו מלאכות האסורות מן התורה שאינן לצורך הקרבן ובכללה אף ההדחה שלאחר הקרבת הקרבן.

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהכוונה היא שלא ברצון חכמים הסבורים שאינה אלא שבות, ובכל זאת עשיית הדבר — בניגוד לשיטת ר' נתן היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא] ר' נתן אומר: שבות צריכה (נחוצה) התירו במקדש, שבות שאינה צריכה לא התירו, ואף ההדחה היא שבות שאינה צריכה שהרי אפשר להמשיך בעבודת הקודש גם בלא הדחה.

ג שנינו במשנה ש ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובת שנשפך על הריצפה. תניא [שנויה ברייתא] ר' יהודה אומר: כוס היה ממלא מדם התערובות, וטעמו: שאם ישפך כל דמו של אחד מהן מן הקרבנות נמצא זה, אותה כוס שיש בה משהו מדם הקרבן שנשפך, מכשירו.

אמרו לו חכמים לר' יהודה: והלא לא נתקבל בכלי דם זה שהוא מן הדם שנשפך מצואר הבהמה לארץ, ואינו ראוי לזריקה על המזבח. ותוהים: כיצד אמרו חכמים דבר זה? מנא ידעי [מנין הם יודעים] בוודאות שדם זה לא נתקבל בכלי?! אלא הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו]: שמא לא נתקבל דם זה בכלי ושוב אינו כשר לזריקה. אמר להן ר' יהודה לחכמים: אף אני לא אמרתי אלא בנתקבל בכלי.

שוב תוהים לצד השני: מנא ידע [מנין יודע] שדם זה הנאסף מן הרצפה הוא מן הדם שהתקבל בכלי? ומשיבים: כהנים זריזין הן ובוודאי הקפידו שכל הדם יתקבל בכלי ולא ישפך לרצפה. ושואלים: אי [אם] זריזין הם — אמאי משתפיך [מדוע, איך נשפך הדם]? ומשיבים: אגב זריזותייהו דעבדי משתפיך [מתוך זריזותם שעושים במהירות נשפך הדם] ולכן צריך לזרוק מדם התערובת.

ושואלים: והלא דם התמצית מעורב בו, שהרי חלק מן הדם שעל הרצפה הוא מן הדם שהמשיך לשתות מצווארה לאחר שנשחטה הבהמה, והוא הקרוי דם התמצית, ודם התמצית אינו ראוי כלל למזבח! ומשיבים: ר' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר בכלל: דם התמצית דם מעליא [מעולה] הוא לכל ענין. דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: האוכל מדם התמצית הרי הוא באזהרה כלומר: עבר על מצות לא תעשה, אבל אין דינו חמור כאוכל דם ממש שהוא חייב כרת. ר' יהודה אומר: אף האוכל דם התמצית הרי הוא בהיכרת, הרי שדין דם התמצית כשאר דם.

על תירוץ זה מקשים: והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: מודה ר' יהודה לענין כפרה לזריקה על המזבח שדם התמצית אינו מכפר, שנאמר: "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא),