והא קא עביד [והרי הוא עושה] עבודה בקדשים, שהוא משתמש בטלאים ובגדיים האלו שהוקדשו כקרבן לצורך הובלת משא, ואסור להשתמש בקדשים! ומשיבים שנהגו בענין זה כהלל. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אמרו עליו על הלל: מעולם לא מעל אדם בעולתו. וכיצד היה הדבר — שהיה נזהר שלא להקדישה תחילה אלא מביאה חולין לעזרה ושם היה מקדישה, וסומך ידו עליה ושוחטה מיד. ובאותו יום עשו כך גם מביאי הפסח שהקדישו את הטלאים כקרבן רק כשהגיעו לעזרה.

ושואלים: אם כך היה, בשבת היכי מצי מקדיש ליה [כיצד יכול להקדישו], והרי כאן מדובר בערב פסח שחל להיות בשבת. והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין מקדישין ואין מעריכין (מין נדר שאדם נודר לתת את ערכו למקדש. ויקרא כז) ואין מחרימין, ואין מגביהין (מפרישים) תרומה ומעשרות. וכל איסורים אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת שגזרו חכמים שלא יעשו כן משום שנראה כמקח וממכר ומעשי חול!

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאין מקדישים נאמרו בחובות שאין קבוע להן זמן כלומר, באותם קרבנות שאין זמן קבוע להקרבתם, אותם אסרו להקדיש בחג ובשבת. אבל בחובות שקבוע להן זמן כגון פסח — מקדישין אף בשבת. שכן אמר ר' יוחנן: מקדיש אדם את פסחו בשבת ואת חגיגתו ביום טוב, שכיון שקרבנות אלה יש חובה להקריבם דווקא ביום זה מותר להקדישם לכך אף בשבת, שלא עמדו חכמים על גזירתם במקרה זה.

ומקשים עוד: כיצד יכלו לעשות זאת? והלא מחמר! שהרי המוליך את הטלה שעליו הסכין הוא כמחמר אחר בהמת משא, ואסור בשבת! ומשיבים: מחמר כלאחר יד, שלא היו נוהגים בטלה כדרך שעושה מחמר אלא עושים בשינוי כלאחר יד. ומקשים: מחמר כלאחר יד נמי [גם כן] נהי דאיסורא דאורייתא ליכא [אמנם איסור מהתורה אין כאן] אבל איסורי מדרבנן מיהא איכא [איסור מדברי סופרים מכל מקום יש כאן], שאמנם העושה מלאכה בשינוי פטור מן התורה, אבל אסור מדברי סופרים משום שבות.

ומשיבים: היינו דקא בעי מיניה [זהו הספק ששאלו אותו] בני בתירא את הלל. וזוהי הגדרתה הכללית של השאלה: דבר שיש לו היתר מן התורה, ודבר שבות עומד לפניו ומונע מלעשותו לעקרו כלאחר יד במקום מצוה מאי [מה] דינו?! שהרי הבאת הקרבן היא מצוה והנהגת הטלה שיש עליו משא — שבות, ועושה כלאחר יד, האם מותר הדבר? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא יש לסמוך על ישראל שאם אין נביאים הן בני נביאים הן שימצאו את הפתרון מעצמם.

א על המעשה שהיה בהלל אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר (מתגאה), אם חכם הוא — חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא — נבואתו מסתלקת ממנו. ומפרט: אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו — למדים מהלל, שכן אמר מר [החכם] בברייתא זו: התחיל הלל מקנטרן בדברים, וכיון שהתגאה עליהם קאמר להו [אמר להם] אחר כך הלכה זו שמעתי ושכחתי, שנענש בשיכחה משום יוהרה. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו — למדים אנו מדבורה הנביאה, דכתיב [שנאמר] כיון שאמרה "חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל" (שופטים ה, ז), שיש בכך משום דברי התפארות על עצמה, נענשה שנסתלקה ממנה נבואתה, וכתיב [וכפי שנאמר] אחר כך שהיה צריך לומר לה "עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר" (שופטים ה, יב), כיון שפסקה מנבואתה.

ריש לקיש אמר בדומה לדברי רב: כל אדם שכועס, אם חכם הוא — חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא — נבואתו מסתלקת ממנו. ומפרש: אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו — למדים אנו ממשה, דכתיב [שנאמר]: "ויקצף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה" (במדבר לא, יד), ומה ענשו — דכתיב [שנאמר] אחר כך: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה" (במדבר לא, כא), מכלל דמשה איעלם מיניה [מכאן שמשה עצמו נעלם ממנו] ששכח הלכות אלו משום שכעס.

אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו — נלמד מאלישע, דכתיב שנאמר שכעס על מלך ישראל ואמר לו: "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך" (מלכים ב' ג, יד), וכתיב [ונאמר] אחר כך: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב' ג, טו), שכיון שכעס על מלך ישראל נסתלקה ממנו נבואתו, והיה צריך למנגן שיעורר בו רוח נבואה.

אמר ר' מני בר פטיש: כל שכועס, אפילו פוסקין (קובעים) עליו גדולה מן השמים — מורידין אותו מגדולתו. מנלן [מנין לנו]? מאליאב אחיו הגדול של דוד, שנאמר: "ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת" (שמואל א' יז, כח), הרי שכעס. וכי אזל [וכאשר הלך] שמואל לממשחינהו [למשוח אותם] שאמר לו ה' שראה מלך מבני ישי, בכלהו [בכולם], בכל האחים נאמר: "לא בזה בחר ה'" (שמואל א' טז, ח), ובאליאב כתיב [נאמר]: "ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו" (שמואל א' טז, ז), מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא [מכאן שהיה אוהב אותו עד עכשיו] ואחר כך נמאס, שלולא היה כעסן היה ראוי לגדולה, ובגלל פגם זה מאס בו הקדוש ברוך הוא.

ב אגב הדיון בהוכחה שהפסח דוחה את השבת, דנים אנו בשאלה נוספת. אשכחן [מצאנו] ראיות שתמיד ופסח דדחו [דוחים] את השבת, דדחו [שהם דוחים] גם את הטומאה מנא לן [מנין לנו]? שמקובל בידינו כי אם הכל טמאים בכל זאת מקריבים קרבנות ציבור ופסח. אמרי [אומרים] כי היכי דיליף [כפי שלומד] פסח מתמיד לענין שבת שהשבת נדחית מפני הקרבן, הכי נמי יליף [כך גם כן לומד] תמיד מפסח לענין טומאה, שכשם שהפסח דוחה את טומאת הכלל כן קרבן התמיד דוחה את טומאת הכלל.

ושואלים: ופסח גופיה מנלן [עצמו מנין לנו] שאם רוב העם טמאים בכל זאת הוא קרב? אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [המקרא] "דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה', בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט, י-יא), ונדייק מכאן: איש אחד או אנשים מעטים נדחה לפסח שני אם היה טמא, ואין ציבור נידחין לפסח שני, אלא עבדי [עושים] פסח בטומאה.

אמר ליה [לו] ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן: מפסוק זה אין הוכחה, אימא [אמור] ודייק כך: איש נדחה לפסח שני, ציבור — לית להו תקנתא [אין להם תקנה] כלל לא בפסח ראשון ולא בפסח שני!

אלא אמר ר' שמעון בן לקיש יש לדחות ראיה זו ולהביא ראיה אחרת מהכא [מכאן], שנאמר: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב), יאמר הכתוב רק שמשלחין טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעין, ואני אומר ולמד מעצמי את הדין בקל וחומר: אם טמאי מתים שאין טומאתם חמורה כל כך שהרי רק קיבלו טומאה מאחר, בכל זאת משתלחין, זבין ומצורעין שטומאתם נובעת מתוך עצמן — לא כל שכן שמשלחים אותם מן המחנה? ואם כן יש יתור דברים בפסוק זה.