א שנינו במשנה כי כשחל ערב פסח להיות בשבת הקטר חלביו של קרבן הפסח דוחה את השבת. בענין זה מביאים הערה מן התוספתא. תניא [שנויה בתוספתא] אמר ר' שמעון: בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים (החלב הפנימי) כשרים כל הלילה, ואפשר היה להמתין עד יציאת השבת ולהקטירם בלילה, ובכל זאת אין ממתינים להם עד שתחשך אלא מקטירים אותם מיד אף שהדבר כרוך בחילול שבת.

ב שנינו עוד במשנה כי הרכבתו והבאתו וחתיכת יבלתו של הפסח אינם דוחים את השבת. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממשנה אחרת במסכת עירובין, ששנינו בה: חותכין בשבת יבלת של בהמת הקרבן במקדש אבל לא במדינה (בכל מקום חוץ למקדש), ואם לחתוך בכלי — כאן וכאן אסור. הרי ברור מכאן שבמקדש מותר לחתוך יבלת בשבת!

בתירוץ קושיה זו נחלקו שני אמוראים, ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא. חד [אחד מהם] אמר: אידי ואידי [זו וזו], גם במסכת פסחים וגם במסכת עירובין מדובר כשחותך את היבלת ביד, אלא הא [זה שאסור] הוא ביבלת לחה שהיא כבשר ואיסורה הוא משום שבות, וכיון שיכול היה לעשות כן לפני השבת גזרו בו אף על פי שאין שבות במקדש. הא [זה שמותר] ביבשה הנפרכת מעצמה ואין בה אפילו משום שבות. וחד [ואחד מהם] אמר: אידי ואידי [זו וזו] בלחה, ולא קשיא [קשה]; הא [זו] שאמרנו שמותר במקדש — שמורידה ביד ואין בכך אלא משום שבות והתירוה במקדש, הא [זו שאסור] — בכלי, שהיא מלאכת שבת גמורה ואסורה בכל מקום.

ושואלים: ולמאן [ולשיטת מי] שאמר הא [זו] ביד הא [זו] בכלי מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כחבירו: אידי ואידי [זו וזו] ביד ולא קשיא [קשה]; הא [זו] בלחה הא [זו] ביבשה? אמר לך [יכול היה לומר לך] יבלת יבשה מפרך פריכא [נפרכת מעצמה] ולא היה צורך ללמדנו שמותר, אלא ודאי מדובר ביבלת לחה, וההבדל הוא בין הסרה ביד להסרה בכלי.

ועל הדעה האחרת שואלים: ולמאן [ולשיטת מי] שאמר אידי ואידי [זו וזו] ביד ולא קשיא [קשה] כי הא [זו] בלחה הא [זו] ביבשה, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר אידי ואידי [זו וזו] בלחה ולא קשיא [קשה]; הא [זו] ביד והא [וזו] בכלי ולא תירץ כתירוץ שני? אמר לך [יכול היה לומר לך] כלי — הא קתני התם [הרי שנינו שם] באותה משנה "אם בכלי — כאן וכאן גם במדינה וגם במקדש — אסור", ומה טעם להוסיף ולשנות בשנית אותו דבר עצמו כאן, והרי כבר נכתב שם במפורש במשנה!

ושואלים: ואידך [והאחר] כיצד מסביר הוא לפי דבריו את כפל הדברים במשנה? הא דקתני [זה ששנינו] כלי הכא [כאן] יש בו צד חידוש, כי פלוגתא [מחלוקתם] של ר' אליעזר ור' יהושע אתא לאשמועינן [באה להשמיענו] שהרי לפי משנתנו מתיר ר' אליעזר לחתוך יבלת לחה אף בכלי כדי להכשיר את שה הפסח.

ג בתוך הויכוח של ר' אליעזר ור' יהושע במשנה אמר ר' אליעזר ומה אם שחיטה וכו' שאין להוכיח מיום טוב לקרבן פסח, משום שאין להוכיח מדבר של רשות כהכנת אוכל ליום טוב לדבר מצוה (קרבן). ומעירים: כי ר' יהושע החולק על כך הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר כי שמחת יום טוב נמי [גם כן] מצוה היא, ולכן כל מה ששייך לעונג יום טוב הוא צורך מצוה, כמוהו כהקרבת הקרבנות.

דתניא [שהרי שנינו בברייתא] שנחלקו שני תנאים אלה במצוה זו. ר' אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא שיבחר או אוכל ושותה או יושב ושונה כל היום כולו, אבל אין מצוה מסויימת לאכול ביום טוב. ואילו ר' יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש, שהוא סבור כי אכילה ושתיה הן מחובת היום.

ואמר ר' יוחנן: בביאור דבריהם: ושניהם מקרא אחד דרשו כלומר, שניהם תירצו בצורות שונות אותה בעיה עצמה, כתוב אחד אומר: "עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה" (דברים טז, ח), משמע שהוא יום המקודש לעבודת ה', וכתוב אחד אומר: "עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו" (במדבר כט, לה), שהוא עצרת שמחה לקהל ישראל. ר' אליעזר סבר כי את שני הכתובים יש להבין כברירה: או כולו לה' או כולו לכם. ור' יהושע סבר שאפשר לקיים את שני המקראות, חלקהו את היום חציו לה' וחציו לכם.

עב"ם סימן. אמר ר' אלעזר: הכל מודים בעצרת (בחג השבועות) דבעינן נמי [שצריכים גם כן] שתהיה "לכם", שמצוה לאכול ולשתות ולשמוח בו. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — יום שניתנה בו תורה הוא וצריך להראות שמחה על שניתנה תורה לישראל. אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי [שצריכים גם כן] שתהיה "לכם", מאי טעמא [מה טעם הדבר] — שכן נאמר: "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד" (ישעיה נח, יג). אמר רב יוסף: הכל מודים בפורים דבעינן נמי [שצריכים גם כן] שיהיה "לכם". מאי טעמא [מה טעם הדבר] — שכן נאמר: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (אסתר ט, כב).

מסופר: מר בריה [בנו] של רבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא [כל השנה היה יושב בתענית], שלא היה אוכל כל היום אלא מעט בערב, לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי [חוץ מעצרת, שבועות, ופורים וערב יום הכיפורים]. וטעמו: עצרת — יום שניתנה בו תורה ומצוה להראות שהוא שמח בה, פוריא [פורים] — "ימי משתה ושמחה" כתיב [נאמר] בהם, מעלי יומא דכיפורי [ערב יום הכיפורים] על פי דרשתו של חייא בר רב מדפתי, שתמה על הכתוב "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא כג, לב), וכי בתשעה בתשרי הם מתענין? והלא בעשירי בו מתענין! אלא לומר לך ברמז: כל האוכל ושותה בתשעה בו — מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה גם יום תשיעי וגם יום עשירי.

מסופר: רב יוסף ביומא דעצרתא [ביום השבועות] אמר: עבדי לי עגלא תלתא [עשו לי עגל משולש, מובחר] אמר: אי [אם] לא האי יומא דקא גרים [יום זה של חג עצרת, מתן תורה שגרם שיש תורה] — כמה יוסף איכא בשוקא [יש בשוק] ורק משום חשיבות לימוד התורה נעשיתי ראש לישראל, וחייב אני לשמוח במיוחד ביום זה.

סיפור דומה במקצת מסופר על רב ששת; כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה [שלושים יום היה חוזר על תלמודו] שלמד באותם ימים, ותלי וקאי בעיברא דדשא [והיה עומד ונשען על בריח הדלת] ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי [שמחי נפשי, שמחי נפשי, בשבילך קראתי במקרא, בשבילך שניתי]. ושואלים: איני [וכי כן הוא] שלימוד התורה הוא רק לתועלת נשמתו של הלומד עצמו? והא [והרי] אמר ר' אלעזר: אלמלא תורה ולימודה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה), שהתורה, שהיא ברית נצחית שלימודה קיים גם ביום וגם בלילה, היא הצדקת קיומו של העולם! ומשיבים: באמת כן הדבר, אלא מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קא עביד [מתחילה כאשר עושה אדם מצוה זו, למען עצמו הוא עושה] ובתוך כך באה תועלת לכל העולם.

אמר רב אשי: ולמאי דקאמר [ולמה שאמר] ר' אליעזר נמי [גם כן] כלומר, אפילו על פי שיטתו, שסבר ששמחת יום טוב רשות היא, אית ליה פירכא [יש לו שבירה] יש מקום לשבור את דבריו כך: ומה יום טוב שהתיר בו מלאכה גמורה (שחיטה, בישול ואפיה) שהיא של רשות גמורה לשיטת ר' אליעזר, בכל זאת לא התיר שבות שעמה, ואין אומרים שמשום שהתירו דבר של רשות התירו הכל, קל וחומר שבת שלא התיר בה אלא מלאכה של מצוה אינו דין שלא תתיר שבות שעמה ואף שבות של מצוה לא תהא מותרת, בניגוד לשיטת ר' אליעזר!