וכל שאילו ביחיד נדחה שכל טומאה שאם נטמא בה אדם יחיד הריהו נדחה לפסח שני, אם ארע מעין זה בציבור עבדי [עושים] כולם את הפסח בטומאה. וכלל נוסף: וכל מילתא דאיתא [דבר שישנו] בציבור שיש בו כדי לחייבו, איתא [ישנו] ביחיד. וכל מילתא דליתא [דבר שאינו] בציבור, ליתא [אינו] ביחיד.

ועל פי עקרונות אלה, הרי לענין ערילות, דאי כוליה ציבור ערלים נינהו [שאם יקרה שכל הציבור ערלים הם] אמרינן להו: קומו מהולו נפשייכו ועבידי פסחא [אומרים אנו להם: קומו מולו עצמכם ועשו פסח] ואין אומרים שיעשה כל הציבור כולו בערלות. יחיד נמי [גם כן] אמרינן ליה קום מהול ועביד פסחא [אומרים אנו לו: קום מול ועשה פסח], ואי [ואם] לא מהיל ועביד [מל ועשה] — ענוש כרת.

ואילו בטומאה דאי כוליה ציבורא [שאם כל הציבור] טמאין נינהו [הם] — לא מדינן עלייהו [מזים עליהם] מי חטאת, אלא עבדי [עושים] את הפסח בטומאה, יחיד נמי [גם כן] פטור מהזאה וכיון שנפטר ממנה שוב אינה דוחה את השבת. ואם כן יש מקום לחלק בין ערלות וטומאה.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: וכי אפשר לקיים כללים אלה? והרי פסח שני דליתיה [שאינו] בציבור ואיתיה [וישנו] ביחיד! אמר ליה [לו]: שאני התם [שונה שם] דהא עבד ליה ציבורא [שהרי עשה אותו את הפסח הציבור] כבר בפסח הראשון בטומאה, ולכן אין להשוות לכך פסח שני.

מיתיבי [מקשים] שנינו: יכול לא יהא ענוש כרת מי שלא הקריב קרבן פסח אלא דווקא זה שהיה טהור ושלא היה בדרך רחוקה שהטמא והעובר בדרך רחוקה נאמר במפורש בתורה שפטורים מפסח ראשון וחייבים בשני. מי שהיה ערל שלא נימול לפני הפסח או טמא שרץ ושאר כל הטמאים שלא נטמאו במת, ולא נטהרו לפני הפסח מנין שגם הם חייבים כרת? — תלמוד לומר: "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (במדבר ט, יג) ולשון הכתוב "והאיש" באה לרבות את כל היכולים להטהר ולהיות ראויים.

ומעתה נדקדק: מדקא מהדר אטמא שרץ [כיון שהוא מחזר לרבות מהפסוק אף טמא שרץ] קסבר [מכאן שסבר] אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דאי [שאם] שוחטין וזורקין על טמא שרץ — למה ליה [לו] לשם מה לאהדוריה עליה [לחזור עליו ולרבותו] היינו [הריהו] טהור כשאר הטהורים שלא עשו פסח. שהרי יכול לשלוח קרבנו בידי אחר ובערב יאכל מן הפסח. אלא ודאי אין שוחטים וזורקים לצורכו, ועם כל זה אם ביטל מצות הפסח חייב כרת אלמא [מכאן] אף על גב [אף על פי] שלא חזי [ראוי] באותה שעה להקרבת קרבן — חיובא עליה [החיוב מוטל עליו] מכל מקום. ואף על גב דליתא [ואף על פי שאינו] בציבור איתיה [ישנו] ביחיד, שציבור הטמא בשרץ עושה כולו בטומאה אבל ביחיד נדחה.

אלא אמר רבא: יש לחזור מן הדברים הקודמים ולומר: קסבר [סבור הוא] ר' אליעזר: שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והוא הדין ששוחטים וזורקים על טמא מת בשביעי שלו. ואם תקשה אם כן הוא והזאה למאי [לצורך מה]? שאם אפשר לשחוט ולזרוק הדם בשבילו, הלוא אין בהזאה זו אלא צורך אכילה שיוכל לאכול את הפסח אולם אכילת פסחים לא מעכבא [אינה מעכבת] שאדם שנזרק דם הפסח עבורו בהיתר אם לאחר מכן אינו יכול לאכול את הפסח, כגון שנטמא או אבד — הריהו יוצא ידי חובתו ופטור מכרת! ואם כן אין ההזאה כמכשירי מצוה שמחללים שבת עליהם.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אבא לרבא: אם כן ששוחטים על טמא שרץ נמצא פסח נשחט שלא לאוכליו שהרי אדם זה בשעת שחיטת הפסח עדיין אינו ראוי לאכול ממנו מפני טומאתו. אמר ליה [לו]: שלא לאוכליו משמעו לחולה ולזקן, שלא חזי [ראוי] להם כלל, אבל האי [זה] הטמא, בעצם מיחזא חזי [ראוי] הוא לאכול, אבל תקוני [תיקון] הוא שלא מתקן [מתוקן] עתה לאכילה, ולפיכך הוא נחשב מן הראויים לאכול, אלא שחיסרון חיצוני הוא המעכבו מאכילה.

א במשנה שנינו כלל אמר ר' עקיבא שמלאכה שאפשר לעשותה בקרבן הפסח מערב שבת כדי להכשירו לשחיטה ולהקרבה אין עושים אותה בשבת, אבל מה שאי אפשר לעשות מבעוד יום כן עושים בשבת. אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כר' עקיבא לענין קרבן הפסח. ומעירים, ותנן נמי [ושנינו במשנה גם כן] גבי מילה כי האי גוונא [כעין זה], כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שצריכים לשם המילה שאפשר לעשותה מערב שבת משום שלא נקבע זמנה בו ביום אינה דוחה את השבת, מילה עצמה שאי אפשר לעשותה מערב שבת שהרי לא הגיע זמנה דוחה את השבת. ואמר רב יהודה אמר רב: הלכה כר' עקיבא.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שיפסקו הלכה זו בשני המקרים. דאי אשמעינן גבי [שאם היה משמיע לנו לענין] קרבן פסח בלבד, היינו אומרים כי התם [שם] הוא הדין שדברים הנחוצים לצורך מכשירי (הכנת) מצוה לא דחו [דוחים] את השבת, כיון שאין קרבן הפסח חשוב כמילה, משום שלא נכרתו עליה שלש עשרה בריתות כבמילה. אבל מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות שכן בפרשה המדברת בה נאמר שלש עשרה פעמים הלשון "ברית" (בראשית פרק יז), שהמילה היא ברית בין ה' ועם ישראל, אימא לידחי [אמור שחשובה ותדחה שבת].

ולהיפך ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] מילה בלבד שהיא דוחה את השבת, היינו אומרים: התם [שם] הוא הדין שמכשירי מצוה לא דחו [דוחים] שבת, שאסור לעשות בשבת את מכשירי המילה היכולים להיעשות מבעוד יום משום דליכא [שאין] בהם חיוב כרת, שאם אין מלים את התינוק ביום השמיני, אם מלים אותו לאחר מכן אין חייבים כרת וחיוב כרת שבמילה חל רק כשאינו רוצה למול כלל, ולכך אינו דוחה, אבל פסח דאיכא [שיש] כרת אם אין עושים אותו בזמנו, אימא לידחי [אמור שידחה] את השבת, על כן צריכא [נצרכה] להיאמר בשני המקרים גם דברי ר' עקיבא ווכן שהלכה כמותו.

ב משנה אימתי מביא קרבן חגיגה עמו, עם קרבן הפסח? שהיו מוסיפים קרבן מיוחד ביום ארבעה עשר בניסן עם קרבן הפסח בזמן שהוא (הפסח) בא ביום חול ולא בשבת, וכשבא בטהרה ולא כשעושים אותו הקהל כשרובו טמא ובזמן שהיה קרבן הפסח מועט ולא כדי שביעה לכל המשתתפים וקרבן החגיגיה היה נאכל תחילה ולאחריו הפסח לגמר שביעה. אבל בזמן שקרבן הפסח בא בשבת או שבא במרובה כלומר שהיו מנוייו מועטים והרי הם יכולים לאכול הרבה ממני ובטומאה — אין מביאין עמו חגיגה.

ולעצם הקרבן: חגיגה היתה באה מן הצאן מן הבקר, מן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות שאין בחגיגה כל אותן הגבלות שיש בקרבן פסח שהוא בא רק מקטני הצאן (גדיים, טלאים) ודווקא מן הזכרים, ונאכלת החגיגה לשני ימים ולילה אחד כשאר קרבנות שלמים.

ג גמרא על עצם הבאתו של דין זה כאן שואלים: מאי תנא [מה שנה] ענין קרבן במשנה קודם לכן דקתני [ששנה] חגיגה, בלא קשר למשניות הקודמות? ומשיבים: תנא [שנה] הרכבתו והבאתו שלא דחי [דוחה] שבת, קתני נמי [שנה גם כן] אגב כך גם דין קרבן חגיגה שלא דחי [דוחה] שבת. והכי קאמר [וכך אמר, כך יש להבין]: אימתי מביאין עמו עם קרבן הפסח גם קרבן חגיגה — בזמן שהוא בא בחול, בטהרה ובמועט.

אמר רב אשי: שמע מינה [למד מכאן] מהלכות אלה כי חגיגת ארבעה עשר בניסן, הבאה עם הפסח שמדובר בה במשנתנו (להבדיל מחגיגה הבאה בכל יום של חג, בפסח כבחגים אחרים, שקרויה חגיגת חמשה עשר)