שלא נתנה שבת לדחות, ומכיון שכבר מל את הילד שהיה צריך למולו בשבת, צריך המוהל לדעת ששוב אין עליו כל חובת מילה בשבת, שהרי מילת הילד שחל שמיני שלו כבר בערב שבת אינה דוחה את השבת, שמכיון שנדחתה נדחתה, ולכן חייב. וסיפא [וסופה של הברייתא] מדובר שעדיין נתנה שבת לדחות אצלו, שהרי הילד שצריך למול בשבת עדיין לא נימול.

ועל פי הבנה זו, שהכל תלוי בשאלה אם ניתנה שבת להידחות או לא הרי הכא [כאן] נתנה שבת לדחות אצל קרבן ציבור, וכיון שהוא יודע שקרבנות אלה יש צורך להקריבם בשבת — יש לו כעין צידוק לטעות.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר: הרי נתנה שבת לדחות אצל תינוקות דעלמא [סתם], כלומר תינוקות אחרים שחובת מילתם בשבת. ואף לו יש אם כן צד היתר כלשהו וצידוק לטעות! אמר ליה [לו] רב כהנא: לגבי דהאי גברא מיהת לא איתיהיב [אותו אדם מכל מקום לא ניתנה] רשות לדחות את השבת שהרי הוא עצמו אינו יודע אלא על שני תינוקות אלו בלבד.

א אמרנו ש שאר כל הזבחים ששחטן לשום פסח, אם אינן ראויין לפסח — חייב, ואם ראויין, ר' אליעזר מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר. ומעירים: מאן תנא [מי הוא התנא] דשני ליה [ששונה לו, בעיניו] לענין הלכה בין קרבנות ראויין לשאינן ראויין?

ומשיבים: שיטת ר' שמעון היא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אחד הזבחים הראויין לפסח ואחד זבחים שאינן ראויין, וכן השוחט לשם אימורי ציבור בשבת — פטור מקרבן אם שגג בכך, אלו דברי ר' מאיר. אמר ר' שמעון: לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על המביא זבחים שאינן ראויין שחייב, על מה נחלקו — על קרבנות הראויין, שר' אליעזר מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר. משמע שסתם משנתינו כשיטת ר' שמעון.

אמר רב ביבי אמר ר' אלעזר: פוטר היה ר' מאיר אפילו עגל של זבחי שלמים ששחטו לשום הפסח, אף שכאן אין לטעות ולהחליף טלה של פסח בעגל, מכל מקום לדעתו אין מקום לחלק. אמר ליה [לו] ר' זירא לרב ביבי: והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: מודה היה ר' מאיר בבעלי מומין שהקריבם בשבת שחייב חטאת עליהם! אמר ליה [לו]: בבעלי מומין הוא לא טריד בהו [טרוד בהם] שבעלי מומים יודע הוא שאינם עומדים להקרבה, והאי [ועגל זה] טריד ביה [טרוד בו] להקריבו ויכול לטעות בו.

בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן: אם שחט חולין גמורים לשום פסח, מאי לי אמר [מה היה אומר] ר' מאיר בזה? האם גם פה פוטר היה כבשאר טעויות, או לא? אמר ליה [לו]: פוטר היה ר' מאיר אפילו הקריב חולין גמורים לשום פסח.

ושאלו: והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: מודה היה ר' מאיר בבעלי מומין כיון שאינם עומדים להקרבה, ואם כן הוא הדין בחולין שאף הם אינם עומדים להקרבה! אמר לו: יש לחלק, בעלי מומין בתמימים לא מיחלפי [מתחלפים], ואם בכל זאת טעה והחליף — חייב, אבל הני [אלה] חולין וקדשים שאין סימן הבדל חיצוני בהם מיחלפי [מתחלפים], ולכך אם החליפם — פטור.

ושואלים: וטעמא [וכי הטעם] של ר' מאיר משום איחלופי [מתחלף] ולא איחלופי [מתחלף] הוא? והרי אמר רב ביבי אמר ר' אלעזר: פוטר היה ר' מאיר אפילו עגל של זבחי שלמים ששחטו לשום הפסח אפילו כאשר אין שום אפשרות לטעות! אלמא, טעמא [מכאן שטעמו] של ר' מאיר משום דטריד [שהוא טרוד] בעשיית המצוה, ולכן פטור אם שגג ועבר תוך כדי כך, אבל לא מפני שעשויים להתחלף!

אמר ליה [לו]: שני הטעמים תופסים לדעת ר' מאיר; אם הוא טריד [טרוד] הריהו פטור אף על גב [אף על פי] שלא מחלף [מתחלף], ופוטר גם בזמן שמחלף [מתחלף] אף על גב [אף על פי] שלא טריד [טרוד], לאפוקי [להוציא] בעלי מומין, שלא איחלופי מחלף [עשויים להתחלף] והוא לא מטריד טריד [טרוד] בהקרבתם.

ב מסופר: יתיב [ישבו] ר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק אקילעא [במרפסת] של ר' שמואל בר רב יצחק, ויתבי וקא אמרי [וישבו ואמרו], אמר ר' שמעון בן לקיש: נתחלף לו בשוגג שפוד של נותר שהיה עליו נותר מבשר הקדשים האסור באכילה, והאוכלו בזדון חייב כרת, בשפוד של צלי של בשר קודש שמצוה לאכלו, ואכלו — חייב חטאת. שהרי התכוון למצוה וטעה, וכיון ששגג — צריך להביא קרבן חטאת.

ור' יוחנן אמר: אם את אשתו בשעה שהיתה נדה בעל בשגגה — חייב חטאת, ששגג באיסור נדה. אם יבמתו נדה בעל בשגגה — פטור, שכן יש מצוה בעצם הבעילה ביבמתו, כאמור: "יבמה יבוא עליה" (דברים כה, ה), וגם אם טעה, ותוך כדי עשיית המצוה נכשל בעבירה — אינו חייב חטאת. ותחילה מנסים לברר האם ר' יוחנן וריש לקיש מסכימים או חלוקים זה על זה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] כל שכן בההיא [באותו מקרה] של ר' שמעון בן לקיש במי שאכל בטעות שיפוד של נותר שמחייב ר' יוחנן, שכן במעשה אכילת הנותר לא עשה שום מצוה ורק התכוון למצוה, מה שאין כן במקרה שבעל אשתו נדה, שיש קצת מצוה בבעילה זו, כאשר יבואר.

אית דאמרי [יש שאומרים] שלדעת ר' יוחנן בההוא, כשנתחלף לו שיפוד של נותר בשל קודש — פטור. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? התם [שם] הוא כאשר בעל אשתו נדה חייב, דהוה ליה לשיולי [שהיה לו לשאול] אותה אם נדה היא, ומשום שלא שאל — חייב חטאת. אבל הכא [כאן בשיפוד] שלא הוה ליה לשיולי [היה לו את מי לשאול] — לא.

ושואלים: ור' יוחנן, מאי שנא [במה שונה] שפוטר הבא על יבמתו הנדה? משום דקא עביד [שהוא עושה] מצוה, אשתו נמי [גם כן] הרי קא עביד [עושה] מצוה בביאתה, שהרי מקיים מצות פריה ורביה! ומשיבים: מדובר כאן באשתו מעוברת שאין כאן עוד צד פריה ורביה.

ומקשים: והלוא בכל זאת והא איכא [והרי יש] מצות שמחת עונה, שחייב אדם בתוך שאר חובות הנישואין להיזקק לאשתו בכל זמן קבוע (עונה) (ראה שמות כא, י), ומצוה היא! ועונים שכאן מדובר שלא בשעת עונתה.

ועדיין מקשים: אפילו כך, והאמר [הרי אמר] רבא: חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה (בתשמיש) אף שלא בזמן עונתה, אם רצונה בכך! ומתרצים: שמדובר כאן סמוך לווסתה, שאז אסור לו לבוא עליה מפני החשש שמא תמצא נדה בשעת תשמיש.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שמדובר בקרוב לווסתה, שהיה עליו להיזהר ולא לבוא עליה, אפילו יבמתו נמי [גם כן] יהא חייב אם בא עליה בזמן הסמוך לווסתה! ומסבירים: יבמתו בזיז מינה [מתבייש ממנה] עדיין, ולא נוח לו לשאול אם קרוב לווסתה הוא, אשתו לא בזיז מינה [מתבייש ממנה] והיה עליו לשאול אותה.

ושואלים: ור' יוחנן כמאן [כשיטת מי] אמר דברים אלה לענין טועה בדבר מצוה? אילימא [אם תאמר] כשיטת ר' יוסי דתנן [שכן שנינו במשנה] ר' יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג הסוכות שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים וטלטלו בה, ועבר בשגגה על מלאכה האסורה מן התורה — פטור מקרבן חטאת, מפני שהוציא ברשות כלומר, לשם מצוה.

אולם יש מקום לחלק בין דברים אלה לדברי ר' יוחנן: דילמא [שמא] שאני התם [שונה שם] שזמנו בהול, כיון שנטילת לולב מן התורה מצוותה רק יום אחד, מפני הבהילות לקיים את המצוה לא שם לב שעובר עבירה תוך כדי כך, מה שאין כן במצות ביאה ביבמתו, שאין לה זמן מסויים.

ואלא תאמר שסבור כשיטת ר' יהושע דזבחים, במשנתנו, הפוטר אם שחטם לשם הפסח, הרי יש מקום לדחות: דילמא התם נמי [שמא שם גם כן] יש לומר שפוטר מפני שזמנו בהול.

ואלא תאמר ששיטתו כשיטת ר' יהושע של תינוקות שצריכים למול בשבת. אפשר לדחות: התם נמי [שם גם כן] זמנו בהול, ושמא רק משום כך פוטרו ר' יהושע.

ואלא נאמר כי שיטתו כר' יהושע בענין תרומה, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה והריהו לכן חלל, שאין קדושת כהונה עליו ואסור בתרומה. ר' אליעזר מחייב אותו כמו כל זר שאכל תרומה בשוגג בקרן התרומה וחומש תוספת, ור' יהושע פוטר. ונאמר שכיון שחשב שעשה מצוה בשעת אכילת התרומה (שהרי סבר שהוא כהן) אף שנעשתה בכך באמת עבירה — פטור, והרי זה דומה לדברי ר' יוחנן.

אולם עדיין אפשר לדחות את ההשוואה, ולומר: דילמא [שמא] יש לפרש אותו ענין כשיטת רב ביבי בר אביי, שאמר רב ביבי בר אביי: שם מדובר בתרומה של חמץ בערב הפסח, שזמנה בהול שצריך להזדרז ולאוכלה, שאם לא יעשה כן יצטרכו לשורפה.

אי נמי [או גם כן] יש טעם אחר לחלק: שאני [שונה] אכילת תרומה דאיקרי [שנקראת] גם היא עבודה של קודש, ועבודה רחמנא אכשר [הכתוב הכשיר] אם עשאה אדם מזרע הכהונה אף שאינו ראוי לה.

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כהן שהיה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה — כל הקרבנות כולן שהקריב על גבי המזבח עד לאותה שעה — פסולין, שהרי רק כהן רשאי להקריב וקרבנו נרצה, ור' יהושע מכשיר. ואמרינן [ואמרנו] מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יהושע — דכתיב [שנאמר] בבני לוי: "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה" (דברים לג, יא), ללמד שבדיעבד רוצה ה' את פועל ידי הכהנים, אפילו התברר שהיו כבר פסולים בשעת עבודה.

ושואלים על מה שהזכרנו קודם: ותרומה היכא איקרי [היכן קרויה בכתוב] עבודה? ומסבירים: תניא [שנויה ברייתא] בענין זה, מעשה בר' טרפון שלא בא אמש (בערב) לבית המדרש, לשחרית מצאו רבן גמליאל, אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: עבודה של קודש עבדתי. אמר לו: כל דבריך שאתה אומר אינן אלא דברי תימה, וכי עבודה בזמן הזה שחרב בית המקדש מנין? אמר לו: הרי הוא אומר בכתוב: