ותני עלה [וברייתא שנויה על משנתינו זו] בחול כי האי גונא [כעין זה] שנתברר שאין עוד אוכלים לפסח ישרף מיד. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שקרבן ללא בעלים בעי [צריך] עקירה משמו כדי שיהיה שלמים, ואם לא נעקר שמו במפורש נשאר הוא בקדושתו הראשונה, אפשר לומר גם כאן כי האי [קרבן זה] פסח הוא עדיין, וכיון דלית ליה [שאין לו] בעלים הוה ליה [הרי זה] פסולו בגופו שהרי הוקרב שלא לצורך, אמטו להכי [משום כך] ישרף מיד.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שקרבן כגון זה לא בעי [צריך] עקירה, אלא ממילא קדושתו הראשונה בטלה עם הסתלקות בעליו — מרישא הוה ליה [מתחילתו עם הקרבתו הריהו] שלמים שהרי פסח שנעקר משמו דינו כשלמים, פסולו משום מאי [מה] — משום דבר אחר הוא דקא שחיט ליה [ששוחט אותו] אחר תמיד של בין הערבים, שקרבן פסח זמנו אחר התמיד, ואילו קרבן השלמים שנשחט אז — נפסל. אולם במקרה כזה עיבור צורה בעי [צריך], שיש להשהותו עד שתתקלקל צורתו (שילין בלילה ויהא דינו כנותר) ורק אז אפשר לשורפו.

דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: זה הכלל: כל קרבן שפסולו היה בגופו — ישרף מיד ואין צורך להשהותו. ואם היה הפסול בדם הקרבן או בבעלים — ילינו את הבשר עד למחר ובתוך כך תעובר צורתו ורק אחר כך יצא לבית השריפה, ואם כן הרי זו הוכחה שקרבן שאין לו בעלים אינו נשרף מיד אלא צריך עדיין עיבור צורה קודם לכן, ומתוך שנאמר בברייתא כי בחול ישרף מיד, אין זה אלא מתוך שצריך עדיין עקירה במפורש, וקשה לרב הונא!

אלא לא תימא [תאמר] בענין אשם ששחטו סתם כשר לשום עולה, אלא אימא [אמור] אם לקח קרבן אשם זה שנתכפרו בעליו באחר ושחטו במפורש לשום עולה — כשר. אלמא [מכאן] בעי [צריך] עקירה מפורשת של הקרבן משמו הקודם.

ושואלים: ולשיטת ר' חייא בר גמדא שדן בשאלה אם פסח טעון עקירה שאמר נזרקה מפי חבורה בתוך הדיון ההלכתי ואמרי [ואמרו] כולם והסכימו שצריך עקירה, כגון שהיו בעלים טמאי מתים ונדחין לפסח שני, שאז מן הסתם קרבן זה רוצים להניחו לצורך פסח שני ואין בדעתם לשנותו כלל לקרבן אחר, ולכך בלא עקירה מפורשת אינו נעקר.

ונדייק מדברים אלה: האי [זה] הוא הקרבן הצריך עקירה במפורש, משום שיש מקום לשער שעדיין כוונת הבעלים לשמו, הא בעלמא [הרי בכלל] לא בעי [צריך] עקירה. לשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלכאורה ממשנתנו מתברר שצריך עקירה במפורש ושלא כשיטת רב הונא!

אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שהפרישו את הפסח קודם חצות היום, והגיע זמן חצות היום ונקבע לשם פסח ומתו בעלים אחר חצות היום, דהוה ליה [שנהיה] הקרבן בגדר של נראה ונדחה, שקודם היה נראה (ראוי) להקריבו או לפסח או לשלמים. ולאחר מכן נדחה, שלאחר חצות היום נדחה משלמים ונקבע בקדושת פסח, ולאחר מיתת הבעלים נדחה שוב אף מפסח. וכלל בידינו שכל הנראה ונדחה — שוב אינו חוזר ונראה, ולכך נפסל הקרבן וישרף מיד, שאין לו תקנה לא כפסח ולא כשלמים.

את התירוץ הזה דוחים: מידי הוא טעמא [וכי למי הטעם הזה] אלא לשיטת רב שלדעתו אין צריך עקירה, הא [הרי] אמר רב עצמו: בעלי חיים אינם נדחים שכל דין דיחוי הוא רק בקרבן שכבר נשחט, אבל לגבי בעלי חיים אין אומרים שנדחו מקדושתם או ממצותם.

אלא אמר רב פפא: הא [ברייתא זו] המוסיפה על המשנה כי בחול ישרף מיד, מני [כשיטת מי היא]? כשיטת ר' אליעזר היא, שאמר: וכן השוחט קרבנות אחרים כגון שלמים לשם פסח — פסול, ואם כן הוה ליה [נעשה] פסולו בגופו וטעון שריפה מיד.

ומקשים: ואי [ואם] כשיטת ר' אליעזר היא, הלוא חטאת נמי [גם כן] מחייב, ששחט קרבן פסול בשבת, דהא לית ליה [שהרי אין לו, אינו מקבל] ר' אליעזר את ההנחה כי טועה בדבר מצוה פטור.

אלא יש לדחות מה שאמרנו, תרגמא [הסבירה] רב יוסף בריה [בנו] של רב סלא חסידא [החסיד] קמיה [לפני] רב פפא: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] כשיטת יוסף בן חונאי היא. דתנן [שהרי שנינו במשנה] יוסף בן חונאי אומר: קרבנות אחרים הנשחטים לשם פסח או לשם חטאת — פסולים, שלענין זה דעתו כר' אליעזר, אלמא [מכאן]: פסולו בגופו היא, ומשום הכי [כך] ישרף מיד, ובפטורי [ולענין פטורים] מחטאת בענין שגגה בשבת — סבר לה כשיטת ר' יהושע, שהטועה בדבר מצוה פטור.

רב אשי אמר תירוץ אחר לשאלה: רב שאמר את הלכתו לענין אשם סבור כשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אם יש לשוחט הפסח בשבת שהות ביום לידע אם משכו בעלים את ידיהם או שמתו או שנטמאו — חייב חטאת על מה שהקריב בשבת, ואז תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. מאי טעמא [מה טעם הדבר] שהצריכוהו עיבור צורה? לאו [האם לא] משום שלדעתו לא בעי [צריך] עקירה ולכן אין זה פסול בגופו של הקרבן, ולכן טעון עיבור צורה ולא ישרף מיד!

ודוחים: ממאי [ממה], מנין מסיק אתה מסקנה זו? דילמא [שמא] צריך עקירה ופסולו בגופו ומה שהוצרך לעיבור צורה הוא משום שסבר בענין זה כשיטת תנא דבי [התנא מבית מדרשו של] רבה בר אבוה שאמר: אפילו פגול שהוא פסול שבגופו נמי בעי [גם כן צריך] עיבור צורה. דיליף [שלומד] גזירה שווה "עו‍ן" "עו‍ן" מנותר, שנאמר בפיגול "עון" ונאמר בנותר "עון".

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כן] שלפי שיטה זו נאמרה ההלכה, במקרה של נטמאו בעלים מאי איכא למימר [מה יש לומר]? במקרה זה הא [הרי] ודאי בעי [צריך] עקירה, שהרי אמר ר' חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה תוך כדי הדיון ההלכתי שהצורך בעקירה הוא דווקא במקרה כגון שהיו בעלים טמאי מת ונדחו כולם לפסח שני, וכיון שקרבנם מיועד לפסח שני, לכך צריכים עקירה.

אלא מחוורתא כדשני מעיקרא [מחוור, ברור כפי שתירץ מתחילה] שמשנתנו זו כשיטת יוסף בן חונאי היא, ולכן בחול ישרף מיד, ובשבת אינו צריך להביא קרבן חטאת כשיטת ר' יהושע.