מידב דייבי [זב] החוצה. אבל במולייתא רגילה שסתומה מכל צד, אין מקום לדם לצאת.

ומעירים עוד: נימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: הלב של בעלי חיים קורעו ומוציא את דמו לפני שצולה אותו או שמבשלו. לא קרעו — קורעו לאחר בישולו (צלייתו), ומותר. ויש לשאול: מאי טעמא [מה הטעם] שמותר הלב על אף שלכאורה יש עדיין דם בתוכו? לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] כבולעו כך פולטו? ולכן תוך כדי צלייה הדם נבלע בתוכו וגם נפלט בחזרה החוצה, ולא נשאר בתוך הבשר כל דם אסור, ומה שישנו בתוך חלל הלב אפשר לחתוך ולהוציא, ולכאורה הרי הוא כרבה.

ודוחים: שאני [שונה] הוא לב, דשיע [שהוא חלק] ואינו בולע כל כך, אבל בכלל אין לומר שכבולעו כך פולטו.

ושואלים: והא [והרי] רבין סבא [הזקן], טפליה ההיא בר גוזלא [טפל, מרח בבצק, גוזל אחד] לרב, וצלאו. ואמר ליה [לו] רב: אי מעלי טפליה [אם מעולה, טעימה היא הטפילה, הבצק שעל הבשר], הב [תן] לי ממנו ואיכול [ואוכל]. הרי שאף שאותה טפילה בלעה מן הדם, אומרים שודאי גם נפלט ממנה הדם תוך כדי צלייה! ודוחים: ההיא בסמידא דמפריר [באותו ענין מדובר בסולת שהיא פריכה] והדם שותת ויוצא דרך בצק זה.

ושואלים: והא [והרי] רבא איקלע לבי ריש גלותא, וטפלו ליה בר אווזא [הזדמן לבית ראש הגולה, וטפלו לו ברווז בבצק] אמר: אי [אם] לא דחזיתיה דזיג כזוזא חיורא [שראיתי את הבצק שהוא צלול כדינר לבן, חדש], לא הייתי אכלי מיניה [אוכל ממנו] שמא בלע מן הדם. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לקבל את הכלל ש"כבולעו כך פולטו" — מאי איריא כי זיג [מה שייך, מדוע דוקא, כאשר היה צלול ובהיר]? אפילו כי [כאשר] לא זיג, נמי [צלול, גם כן] יהא מותר! ומשיבים: התם בחיורתא דשריר [שם מדובר בקמח לבן, שאינו סולת, שהוא מוצק] והדם אינו יוצא מתוכו כלל, ולכך אכלו רק לאחר שציבעו הוכיח עליו שאין בו דם.

את הבעיה הזו מסכמים: והילכתא [והלכה היא] אם עושה את הטפילה, הכיסוי בבצק, דסמידא [בבצק של סולת], בין אסמיק [האדימה] מחמת הדם בין לא אסמיק [האדימה] — שריא [מותרת]. דחיורתא [בקמח לבן], אי זיג כזוזא חיורא [אם צלול כמטבע לבן] — שריא [מותר], אי [אם] לא — אסיר [אסור]. ובצק של שאר קמחים שאינם קשים ולא פריכים ביותר, אם אסמיק [האדים] — אסור, ואם לא אסמיק — שרי [מותר].

האי מולייתא [אותו בעל חיים ממולא בשר], מאן [מי] שאסר, אפילו היה פומא [הפה הצד הפתוח], נמצא לתחת, למטה, שהדם שותת ויורד — אסור. ומאן דשרי [ומי שהתיר], מתיר אפילו פומא לעיל [הפה מלמעלה] ותלויה בתנור. ומסכמים: והילכתא [והלכה] מולייתא שרי [המילוי מותר], אפילו היה פומא לעיל [הפה למעלה] כשיטת המתיר.

א ועוד בנושא זה של דם בלוע באיברים והכשרת בשר לאכילה. בנושא זה דנו בשלושה מקרים, ב אומצא (בשר הנאכל בלא מליחה), ביעי [ביצי זכר בהמה וחיה], ומיזרקי [וורידים גדולים]. פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, ומעירים: בכל התורה כולה כשיש מחלוקת ביניהם סתם, ואין מפורטת שיטתו של כל אחד מהם, דע כי שיטת רב אחא לחומרא [להחמיר] ושיטת רבינא לקולא [להקל], והילכתא [והלכה] כרבינא לקולא [להקל] בכל מחלוקותיהם. לבר מהני תלת [חוץ משלוש מחלוקות אלו] שבהן דעת רב אחא לקולא [להקל] ודעת רבינא לחומרא [להחמיר], והלכתא [והלכה] כרב אחא לקולא [להקל].

ומפרטים: האי אומצא דאסמיק [חתיכת בשר שהאדימה] מחמת דם שבה, חתכיה ומלחיה [אם חתך אותה ומלח אותה] כראוי — אפילו בבישול לקדרה שרי [מותר], משום שברור לנו כי המלח מוציא את הדם מן הבשר. שפדיה בשפודא [אם שיפדה על גבי שפוד] לצלותה — שרי [מותר], משום שהדם מידב דייב [זב ושותת]. אם אחתיה אגומרי [הניחה על גחלים] — בכך פליגי בה [נחלקו בו] רב אחא ורבינא. חד [אחד] אסר וחד שרי [ואחד התיר]. מאן [מי] שאסר, סבר כי מצמית צמית [הגחלים צומתות, מקשות] את הבשר ונמצא כל הדם שמור בתוכו. ומאן דשרי [ומי שהתיר], סבר שחום הגחלים מישאב שאיב [שואב] את הדם החוצה, והוא יוצא כולו. והלכתא: מישאב שאיב [והלכה היא שאנו אומרים שהגחלים שואבות את הדם החוצה], ומותר.

וכן ביעי [ביצי הזכר] חתכינהו ומלחינהו [אם חתכן ומלחן], אפילו לבישול לקדרה שריין [מותרות]. תלינהו בשפודא — שריין, מידב דייב [אם תלה אותם על שפוד לצלות מותרות משום שהדם זב]. אם אחתינהו אגומרי [הניחן על גחלים] פליגי ביה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אסר וחד שרי [ואחד התיר]. מאן [מי] שאסר סבר: מצמית צמית [צומתו, מקשהו] ומאן דשרי [ומי שהתיר] סבר: כי מישאב שאיב [שואב הוא].

וכן מיזרקי (ורידים גדולים) חתכיה ומלחיה [חתכו ומלחו לוריד זה] — אפילו לקדרה שרי — [מותר], אם תלייה בשפודא [תלאו בשפוד] והיה בית השחיטה (מקום החיתוך) לתתאי שרי — [מותר], כי מידב דאיב [שותת הדם]. אחתיה אגומרי [הניחו על גחלים] — פליגי [נחלקו] בדבר רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אסר וחד שרי [ואחד התיר]. ומסבירים: מאן [מי] שאסר — סבר שהוא מצמית צמית [מקשה] את הבשר. ומאן דשרי [ומי שהתיר] — סבר שהוא מישאב שאיב [שואב] את הדם. והלכתא [והלכה] היא: גחלים מישאב שאיב [שואבות את הדם], ומותר.

ב ועוד בדיני דם שהיה בבשר. שהיו נוהגים לשרות בשר חי (תוספות) בתוך חומץ כדי שלא ייפלט מן הדם החוצה, וממילא לא יאסר הבשר כלל, שכל שעדיין לא פרש הדם — אינו אסור. האי אומצא דאסמיק חלייה [חתיכת בשר זו שהכניסוה בחומץ והאדים חומץ שלו] מחמת הדם שנבלע בו — אסור הכל. לא אסמיק חלייה [לא האדים החומץ שלו] — שרי [מותר], רבינא אמר: אפילו אם לא אסמיק נמי חלייה [האדים גם כן החומץ שלו] — אסור, משום שאי אפשר דלית בה שורייקי דמא [שלא יהיה בו חוטי דם]. אמר ליה [לו] מר בר אמימר לרב אשי: אבא (אמימר) מגמע ליה גמועי [היה גומע אותו את החומץ] ולא היה חושש לדם שיש בו. איכא דאמרי [יש שאומרים] שרב אשי גופיה מגמע ליה גמועי [עצמו היה גומע אותו].

אמר ליה [לו] מר בר אמימר לרב אשי: אבא (אמימר), האי חלא דחליט ביה חדא זימנא [חומץ זה שהיה שם בו אומצה פעם אחת] כדי להחזיק את דמה בתוכה, תו [שוב] לא תאני חליט ביה [היה נותן בו שנית], ששוב אין בו את הכוח הראוי להחזיק את הדם בתוכו. ושואלים: מאי שנא מחלא מתמהא דחלטינן ביה [מה שונה זה שהשתמש בו כבר מחומץ החלש שאנו חולטים בו את הבשר] ואין אנו חוששים שמא לא יוכל להחזיק את הדם באומצה? ומשיבים: יש לחלק, התם [שם] — איתיה [יש]