בשר שחוטה כלומר בשר כשר, שמן, שצלאו באותו תנור עם בשר נבילה כחוש, אף שלא נגעו זה בזה — אסור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מפטמי מהדדי [הם מתפטמים, מקבלים, זה מזה] משום שהבשר השמן מדיף מריחו, ונכנס הריח בבשר הנבילה, וחוזר משם ובולע הכשר בחזרה משהו ממנו.

ולוי אמר שאין לחשוש לאיסור שעל ידי ריח, אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן — מותר. מאי טעמא [מה הטעם], מפני שאף שבשר הנבלה מדיף מריחו ונבלע הריח בשחוטה הרי ריחא בעלמא [ריח בלבד] הוא, וריחא לאו מילתא [וריח לא דבר של ממש] היא. ומסופר: עביד [עשה] לוי עובדא בי ריש גלותא [מעשה בבית ראש הגולה] בגדי ודבר אחר (חזיר) שנצלו כאחד, ולא אסר את הגדי משום ריחו של החזיר.

מיתיבי [מקשים]: אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא מפני תערובת טעמים, שריחו של זה נכנס בזה, וקשיא [וקשה] לשיטת לוי! ודוחים: לא, הטעם הוא מפני תערובת גופין שפעמים יוכלו להחליף זה בזה ונמצא הפסח נאכל שלא למנויו.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף אותה ברייתא] אפילו היו אלה גדי וטלה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהטעם מפני תערובת גופין — היינו דקתני [זו היא ששנינו] אפילו גדי וטלה, שאם כי אינם דומים זה לזה — מכל מקום חוששים שמא יחליפו אותם לאחר הפשטת העור. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם מפני תערובת טעמים, מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי ואין חידוש בטלה וגדי יותר מבגדי וגדי,

ומקשים: אלא מאי [מה] אומר אתה על כרחיך מפני תערובת גופין הוא שאסור, אבל תערובת טעמים — שרי [מותר] לימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר שתהא זו קושיה] לרב החושש לתערובת טעמים! אמר ר' ירמיה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שצלאו בשתי קדירות, ואין קולטים ריח זה מזה.

ותוהים: בשתי קדירות סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! והלוא אסור לצלות את הפסח בקדירה! אלא אימא [אמור] כעין שתי קדירות. כלומר, שהיו מרוחקים ומובדלים במחיצה זה מזה. והכי קאמר [וכך אמר] כך יש לפרש את הברייתא: אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת מאי [מה היא] תערובת זו — תערובת טעמים. ואפילו כעין שתי קדירות דליכא [שאין] תערובת טעמים — אסור גם כן, מפני חשש אחר משום תערובת גופין, ואפילו היו אלה גדי וטלה.

אמר רב מרי כתנאי [כמחלוקת תנאים] שאף הם נחלקו באותו ענין עצמו. הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה, ר' מאיר אוסר פת זו באכילה לזר, שלדעתו סופגת הפת מריח יין התרומה, והריהי כתרומה, ור' יהודה מתיר. ור' יוסי מתיר בפת של חיטין שאינה סופגנית כל כך ואוסר בשל שעורין מפני שהשעורים שואבות וסופגות ריח. מאי לאו תנאי היא [האם לא מחלוקת תנאים היא] שהרי ברור שיש תנא החושש לספיגת ריח. דמר סבר ריחא לאו מילתא היא, ומר סבר ריחא מילתא היא [שחכם זה ר' יהודה, סבר: ריח אינו דבר. וחכם זה, ר' מאיר, סבר: ריח דבר הוא].

ואומרים: לשיטת לוי שריח אינו דבר, ודאי מחלוקת תנאי [תנאים] היא, שלר' מאיר ור' יוסי הריהו דבר ואילו לר' יהודה אינו דבר, והוא עצמו סובר כשיטת ר' יהודה. ואולם האם לשיטת רב נימא תנאי [נאמר שמחלוקת תנאים] היא?

שהרי אמר לך רב [יכול היה רב לומר לך] דכולי עלמא ריחא מילתא היא [לדעת הכל ריח דבר הוא], ולא נחלקו אלא בשאלה, האם הפת שואבת את הריח באופן כזה, שכן ולאו איתמר עלה דההיא [וכי לא נאמר עליה על אותה משנה], אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בפת חמה וחבית פתוחה — דברי הכל אסור. משום שודאי היא שואבת, בפת צוננת וחבית מגופה (מכוסה) — דברי הכל מותר. לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית חתומה (סגורה) שמא בכל זאת היא שואבת דרך סדקים, וכן בפת צוננת וחבית פתוחה. והא נמי [וזו גם כן] בשני פסחים הנצלים בתנור אחד כפת חמה וחבית פתוחה דמיא [נחשב].

תני [שנה] רב כהנא בריה [בנו] של רב חיננא סבא: פת שאפאה עם צלי בתנור — אסור לאכלה בכותחא שיש בו חלב, משום שבפת נספג משהו מטעם הבשר. מסופר: ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא, אסרה [דג שנצלה יחד עם בשר, אסרו] רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא [לאכול אותו בכותח] משום טעם הבשר שנבלע בו. מר בר רב אשי אמר: אפילו לאכלה במילחא נמי [במלח בלא כותח גם כן] אסורה, משום שבשר שנתבשל או נצלה עם דגים קשיא לריחא [היא קשה, גורמת לריח רע מן הפה]. ולדבר אחר (לצרעת) ויש להתרחק לכך מאכילתו מחשש סכנה שבדבר.

א משנה חמשה דברים מן הקרבנות באין (מוקרבים) בטומאה, אבל אינן נאכלין בטומאה, שהתירה התורה להקריבם, אך לא לאכלם, וכולם מקרבנות הציבור. ואלו הם: העומר שמביאים בניסן, ושתי הלחם בשבועות, ולחם הפנים שבכל שבת, וזבחי שלמי צבור שמביאים בשבועות. ושעירי ראשי חדשים שהם קרבנות חטאת הנאכלים לכהנים. ואילו הפסח שבא בטומאה אף נאכל בטומאה, שלא בא (קרב) מתחילתו אלא לאכילה, שהיא מעיקר מצותו. ולא כקרבנות האחרים שעיקר מצוותם הוא בהקרבתם, ואכילתם אינה מעכבת.

ב גמרא שנינו במשנה מנין חמשה. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] באה הדגשת מספר זה? ומשיבים: למעוטי [למעט] חגיגת חמשה עשר שהיא חגיגה שמביאים בתוך החג עצמו שאינה באה בטומאה.

דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: כיון שקרבן ציבור הוא, שהרי כל הציבור חייב להביא אותה וקביעא ליה [וקבוע לה] מועד (זמן), שאין להביאה בכל יום — תידחי (תדחה) טומאה, כשאר קרבנות ציבור שזמנן קבוע, על כן קא משמע לן [השמיע לנו], כיון דאית ליה [שיש לו] לקרבן זה תשלומין כל שבעה, שאם לא הוקרבה בחמישה עשר, יש לה עדיין תשלומים בשאר ימי החג — לא דחיא [דוחה] שבת, ומכיון ששבת לא דחיא [דוחה] — לא דחיא [דוחה] טומאה, ולכן אין קרבן זה בא בטומאה.

ושואלים: וניתני נמי [וישנה גם כן] שעירי הרגלים שהרי בחגים מביאים שעירים נוספים לחטאת, שאף הם דוחים את הטומאה! ועונים: הא תנא ליה [הרי כבר שנה אותם] בכלל זבחי שלמי צבור, ושעירים כיוצא בהם. ומקשים: אי הכי [אם כך] שעירי ראשי חדשים נמי [גם כן] לא ניתני [ישנה], דהא תנא [שהרי כבר שנה] זבחי שלמי צבור! אמרי [אומרים] כתשובה: