הא אמרת [הרי כבר אמרת] בציבור אפילו ר' יהושע מודה.

אלא כך יש ליישב: גם לר' אליעזר וגם לר' יהושע מדובר בקרבן יחיד, אלא שרואה אני את דברי ר' אליעזר בדיעבד, ודברי ר' יהושע לכתחלה. ומקשים: דיעבד אפילו ר' יהושע נמי [גם כן] מודה הוא, דקתני [ששנינו]: מודה ר' יהושע שאם זרק את הדם — הורצה ויצא בו.

ומשיבים: הא [זה, שמודה] הוא בטומאה, הא [זה שנחלק בו] באבוד ושרוף. ומסבירים: כי קתני [כאשר שנינו] מודה ר' יהושע שאם זרק הורצה מדובר כאן בנטמא, אבל באבוד ושרוף — לא, ואפילו בדיעבד. כי קאמר [כאשר אמר] ר' יוסי רואה אני את דברי ר' אליעזר בדיעבד הרי היא באבוד ושרוף. שבזה לא הודה ר' יהושע.

א משנה נטמא הבשר של קרבן הפסח וחלב קיים בטהרתו ואפשר להקטירו על המזבח — אינו זורק את הדם. ולהיפך: נטמא החלב והבשר קיים — זורק את הדם שהרי ראוי הבשר לאכילה. וכן הדין בקרבן פסח, שעיקרו לאכילה. למנויים עליו. אבל בשאר המוקדשים (קרבנות) אינו כן, אלא אף על פי שנטמא הבשר והחלב קיים — זורק את הדם, שהרי מקצת הקרבן נמצא.

ב גמרא אמר רב גידל אמר רב: כשהבשר נטמא, אם זרק בכל זאת את הדם — הורצה, ואינו צריך לעשות פסח שני. ומקשים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] אכילת קרבן הפסח, ולא היתה כאן! ומשיבים: אכילה לא מעכבא [מעכבת] וגם אם אין אפשרות לאכול — הורצה.

ומקשים: והא כתיב [והרי נאמר]: "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו" (שמות יב, ד) הרי שהקפידה על אכילת הפסח?! ודוחים: פסול זה נאמר למצוה בלבד. שלכתחילה צריך לעשות כן, אבל בדיעבד אינו מעכב.

ושואלים: ולעכב לא נאמר? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "במכסת נפשות תכוסו על השה "מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו שנכנסו מראש למכסת הנפשות. יכול שחטו שלא למנויו יהא רק כעובר על המצוה אבל כשר בדיעבד — תלמוד לומר: "איש לפי אכלו תכסו" הכתוב שנה עליו כדי לעכב.

ואיתקש [והוקשו, הושוו] בכתוב אוכלין (הראויים לאכול, ולא חולה או זקן) למנויין, ולכן הפסול במנויין שאינם אוכלים פוסל גם באוכלים, וקשה לרב!

אלא יש לומר כי רב שאמר דבריו כר' נתן הוא שאמרם, שאמר ר' נתן: אכילת פסחים לא מעכבא [מעכבת] והיא מצוה לעצמה ואינה מעכבת שיצא ידי חובה.

ושואלים: הי [איזה] ר' נתן? כלומר: היכן פירש שיטתו זו? אילימא הא [אם תאמר דבר זה] של ר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' נתן אומר: מניין שכל ישראל יוצאין בדיעבד בקרבן פסח אחד — תלמוד לומר: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו) ושאל: וכי כל הקהל שוחטין ומצוה שכל יחיד ישחט? והלא אין שוחט אלא אחד בשביל כל החבורה! אלא שימוש הלשון שבפסוק זה מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד ונחשב כאילו כולם שחטו אותו וכולם יוצאים בו, אף שאין כולם יכולים לאכול ממנו כזית.

ודוחים: אינו דומה, דילמא שאני התם [שמא שונה שם] דאי ממשכי הני חזי להני, ואי ממשכי הני חזי להני [אם ימשכו אלה חלק מן המנויים עליו את ידיהם ממנו יהיה ראוי לאלה, ואם ימשכו אלה יהיה ראוי לאלה] שאף שאין כל ישראל כאחד יכולים לאכול את קרבן הפסח הזה, מכל מקום ראוי הוא לכל אחד ואחד בפני עצמו!

אלא הא [דבר זה] של ר' נתן דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נמנו עליו על הפסח בני חבורה אחת, וחזרו ונמנו עליו עוד חבורה אחרת, ונתרבו כל כך שאין הפסח מספיק לכולם, ראשונים שיש להן כזית לכל אחד מן הפסח אוכלין — ופטורין מלעשות פסח שני, אחרונים שאין להם כבר כזית כל אחד אין אוכלין וחייבין לעשות פסח שני,

ר' נתן אומר: אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני, שכבר נזרק הדם ויצאו כולם ידי חובתם. משמע שלר' נתן אין אכילה מעכבת.

אכתי [עדיין] מקשים: דילמא שאני התם [שמא שונה שם] דאי ממשכי הני חזי להו [שמא ימשכו אלה הראשונים את ידם יהיה ראוי להם לאחרונים]. את הקושיה הזו דוחים: אם כן, אם זה הוא הטעם ליתני [שישנה] הואיל וראויים לימשך [להימשך], מאי [מה טעם] ההדגשה שכבר נזרק הדם? שמע מינה [למד מכאן] בדם תליא מילתא [תלוי הדבר] אבל אכילה לא מעכבא [מעכבת].

ושואלים: מאי דוחקיה דרב דמוקים לה מתניתין [מה הדוחק שמביא את רב להעמיד להסביר את משנתנו] שכוונתה שזורק את הדם לכתחלה, וכשיטת ר' נתן? נוקמה כרבנן [נעמיד נסביר את המשנה כשיטת חכמים], ונאמר שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא יוצא? ומשיבים: רב מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו] אמאי תני [מדוע שנה] "אין זורק את הדם"? ליתני [שישנה] פסול. אלא שמע מינה [למד מכאן] מדיוק הלשון: אין זורק משמעו — לכתחלה, אבל דיעבד — שפיר דמי [יפה].

ושואלים: ולר' נתן, פסוק זה "איש לפי אכלו" למה לי לשם מה צריך הוא, אם אכילה אינה מעכבת? ומשיבים שאף לדעת ר' נתן נצרכה, דבעינן גברא דחזי [שצריכים אנו אדם הראוי] לאכילה, שאם אינו ראוי כלל לאכילה כגון: חולה או זקן — אינו יוצא בקרבן.

ג על פי הדברים שאמרנו דנים: מאן תנא להא [מי שנה דבר זה] דתנו רבנן [ששנו חכמים]: שחטו לאוכליו (הראויים לאוכלו) וזרקו דמו שלא לשם אוכליו — הפסח עצמו כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו. כמאן [כשיטת מי] נימא [האם נאמר] כשיטת ר' נתן היא שאין אכילה מעכבת, ולא רבנן?

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] רבנן [כשיטת חכמים], אלא שהכל מודים כי אין מחשבת אוכלין שאינם ראויים פוסלת בזריקה, אלא בשעת שחיטה בלבד.

ועוד דנים: מאן תנא להא [מי שנה דבר זה] דתנו רבנן [ששנו חכמים]: הרי שהיה חולה בשעת שחיטה ואינו יכול לאכול וחלים (בריא) בשעת זריקה, או חלים בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה — אין שוחטין וזורקין עליו, עד שיהא חלים משעת שחיטה עד שעת זריקה. כמאן [כשיטת מי הוא] נימא רבנן היא [נאמר כשיטת חכמים] המקפידים על אכילת הפסח ולא כשיטת ר' נתן? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' נתן ואף לדעתו גברא דחזי [איש הראוי] לאכילה בעינן [צריכים אנו].

ועוד דנים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה דבר זה ששנו חכמים]: שחטו בטהרה ואחר כך נטמאו הבעלים — יזרק הדם בטהרה ואל יאכל בשר בטומאה. כמאן [כמי]

אמר ר' אלעזר: דבר זה במחלוקת שנויה, כלומר אינו כדעת כל החכמים אלא כשיטת ר' נתן היא שאכילה אינה מעכבת. ור' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] כשיטת רבנן היא. הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בציבור שנטמא רוב הציבור, שאפילו בטומאה נמי עבדי [גם כן עושים] והלכה זו כדברי הכל.

ומקשים: אי בציבור אמאי [אם בצבור מדוע] אין הבשר נאכל בטומאה? הלוא טומאה לפחות דחויה בצבור, וכל הקהל אוכל פסח טמא! ומשיבים איסור זה משום גזירה מיוחדת היא שמא יטמאו הבעלים לאחר זריקה, ויאמרו: אשתקד [בשנה שעברה] האם לא נטמאנו ואכלנו? שהרי כשהכל טמאים היו, הפסח נעשה ונאכל בטומאה. השתא נמי ניכול [עכשיו גם כן נאכל] בטומאה, ולא ידעי [ואינם יודעים] ההבדל דאשתקד כי איזדריק [שבשנה שעברה כאשר נזרק] הדם, הבעלים טמאים הוו [היו], השתא [עכשיו, השנה] בעלים טהורים הוו [הם] שנטמאו רק לאחר זמן זריקת הדם ופסח שנעשה בטהרה אסור לאוכלו בטומאה, אפילו הכל טמאים.