וקובר את בניו — מוחלין לו על כל עונותיו.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: מה מקור הדברים הללו, בשלמא [נניח] בענין תורה וגמילות חסדים שמכפרות, דכתיב [שכן נאמר]: "בחסד ואמת יכפר עון" (משלי טז, ו), ו"חסד" — זו גמילות חסדים, כמו שנאמר: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי כא, כא), שצדקה וחסד ניתנו יחד. ואילו "אמת" — זו תורה, שנאמר: "אמת קנה ואל תמכר חכמה ומוסר ובינה" (משלי כג, כג). אלא ה"קובר את בניו" מנין לנו שמתכפרים בכך עוונותיו?

את התשובה לכך קיבל כאשר תנא ליה ההוא סבא [שנה לו זקן אחד] שלא נתפרש שמו, משום (בשם) ר' שמעון בן יוחאי: אתיא [באה, נלמדת] מסקנה זו מהשוואת המילים "עון" "עון". כתיב הכא [נאמר כאן] "בחסד ואמת יכפר עון", וכתיב התם [ונאמר שם] "ומשלם עון אבות אל חיק בניהם" (ירמיהו לב, יח), שמשום "משלם עוון אבות אל חיק בניהם" יכופר עוון האבות.

אמר ר' יוחנן: נגעים, נגעי צרעת הבאים על האדם, ויסורים הבאים מחמת בנים — אינן יסורין של אהבה.

ושואלים: והאם נגעים לא יסורים של אהבה הם? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו שמנו חכמים בצרעת (עיין ויקרא יג) — אינן אלא מזבח כפרה!

ומשיבים: אמנם נגעים מזבח כפרה — הוו [הינן], שיש בהם משום כפרת עוונות של אדם, ואולם יסורים של אהבה לא הוו [אין הן].

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור], הסבר אחר: הא [זה] דברי הברייתא שנגעים הם מזבח כפרה — הרי זה נאמר לן [לנו], לבני בבל, שאין הם נזהרים בחוץ לארץ כל כך בדיני טומאה, ויושב המצורע בין אחיו, ויסוריו הם לעצמו — הריהם בבחינת מזבח כפרה. והא [וזה] דברי ר' יוחנן שאין נגעים יסורים של אהבה — הרי זה נאמר להו [להם], לבני ארץ ישראל, שמאחר שנזהרים בטומאה ומפרישים את המצורע, אין יסוריו יסורי אהבה (רה"ג).

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא [זה] דברי הברייתא שנגעים הם מזבח כפרה — כשהם בצנעא, במקומות מוצנעים בגופו של אדם, הא [זה] שאמר ר' יוחנן שאין הם יסורים של אהבה — הרי זה כשהם בפרהסיא, במקומות גלויים שבגופו. ודברי ר' יוחנן שייכים בנגעים שבפרהסיא שהכל מתרחקים מהם.

ועוד תמהים: וכי ייסורים מחמת בנים לא יסורים של אהבה הם?! ומבררים: היכי דמי [איך בדיוק מדובר], אילימא דהוו להו [אם תאמר שהיו להם ] בנים ומתו, והא [והרי] אמר ר' יוחנן עצמו, כאשר היה מנחם מי שאירע בו אסון דין גרמא דעשיראה ביר [זו היא העצם של בני העשירי]. שמתו לו עשרה בנים בחייו והשאיר לעצמו זכרון מכאיב של עצם קטנה מבנו העשירי. והיה נוהג להראות אותה עצם, ובאמצעותה לנחם את הצריך ניחומים. ומאחר שנהג לנחם בכך, ודאי יסורים אלה יסורים של אהבה הם, ולכן הראה לאחרים שיש בכך צד של קרבת ה' (תוספות). ומדוע אמר ר' יוחנן שיסורי בנים אינם של אהבה? אלא יש לומר שהא [זה] שאמר ר' יוחנן שאינם יסורים של אהבה — הרי זה באופן שלא הוו ליה [היו לו] בנים כלל. והא [וזה] ששנינו שהם יסורים של אהבה — הרי זה באופן דהוו ליה [שהיו לו] בנים ומתו, שהאבילות מכפרת על עוונותיו.

א ועוד בענין היסורים, מסופר: ר' חייא בר אבא שהיה תלמידו של ר' יוחנן חלש [חלה]. על לגביה [נכנס אצלו] ר' יוחנן רבו לביקור חולים. אמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' חייא בר אבא: האם חביבין עליך יסורין? הרוצה אתה להיות חולה ולסבלם? אמר ליה [לו] ר' חייא: לא הן ולא שכרן. כלומר, נכון הוא לוותר על היסורים ועל השכר הצפוי למקבלם באהבה. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: הב [תן] לי ידך. יהב ליה ידיה, ואוקמיה [נתן לו ר' חייא בר אבא את ידו, והעמידו], ר' יוחנן על רגליו ממטת חוליו, וחזר ר' חייא בר אבא לבריאותו.

וכן מסופר שר' יוחנן עצמו חלש [חלה]. על לגביה [נכנס אצלו] ר' חנינא לביקור חולים. אמר ליה [לו] ר' חנינא לר' יוחנן: האם חביבין עליך יסורין? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא הן ולא שכרן. אמר ליה [לו] ר' חנינא: הב [תן] לי ידך. יהב ליה ידיה, ואוקמיה [נתן לו ר' חנינא את ידו, והעמידו], ר' חנינא, וחזר ר' יוחנן לבריאותו.

ואולם שואלים: אמאי [מדוע] הוזקק ר' יוחנן לחכות עד שיבוא ר' חנינא וירפאנו, לוקים [יעמיד] ר' יוחנן לנפשיה [את עצמו], שהרי ראינו שגדול היה כוחו לרפא את תלמידו,

על כך אמרי [אומרים]: כלל הוא אין חבוש (אסיר) מתיר עצמו מבית האסורים, אלא זקוק הוא שאדם מן החוץ יתיר את כבליו.

ועוד מסופר שר' אלעזר תלמידו של ר' יוחנן חלש [חלה]. על לגביה [נכנס אצלו] ר' יוחנן רבו לבקרו. חזא דהוה קא גני [ראה שהיה שוכב] בבית אפל. גלייה לדרעיה [גילה ר' יוחנן את זרועו] ונפל (נעשה) נהורא [אור] בבית, מחמת בוהק בשרו של ר' יוחנן. חזייה דהוה קא בכי [ראהו ר' יוחנן שהיה בוכה] ר' אלעזר. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אמאי קא בכית [מדוע אתה בוכה]? וחשב ר' יוחנן שר' אלעזר בכה על היסורים שהיו לו בחייו, וניחמו: אי [אם] משום תורה שלא אפשת [הרבית ללמוד] כפי שרצית — הרי על כך כבר שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואי [ואם] משום מזוני [מזונות], חוסר פרנסה, שהיה ר' אלעזר עני מאד — לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות, גם לשולחן עושר וגם לשולחן תורה, ומאחר שזכית לתורה — אינך צריך להצטער על שלא זכית לעושר. ואי [ואם] משום בני [בנים] שמתו אתה בוכה — דין גרמא דעשיראה ביר [זו היא העצם של בני העשירי], והרי שיסורים אלה פוגעים בגדולים, ואלה הם יסורים של אהבה.

אמר ליה [לו] ר' אלעזר: לא על עצמי בוכה אני, אלא להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא [על אותו יופי הבלה בעפר אני בוכה], שמראה יופיו של ר' יוחנן עורר אותו לחשוב על המוות, והוא הזדעזע מתוך המחשבה שיופי כזה סופו שיבלה בעפר. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: על דא [זה] ודאי קא בכית [ראוי לך לבכות], ובכו תרוייהו [שניהם] על יופיו של העולם בכלל שהוא כה עראי וחולף ושהמוות נוטל ומבלה את הכל.

אדהכי והכי [בין כה וכה] אמר ליה [לו] ר' יוחנן: חביבין עליך יסורין? אמר ליה [לו] ר' אלעזר: לא הן ולא שכרן. כיון ששמע כן אמר ליה [לו] ר' יוחנן: הב [תן] לי ידך, יהב ליה ידיה, ואוקמיה [נתן לו ידו, והעמידו] מחוליו.

ב ומסופר עוד מענין צידוק הדין: רב הונא תקיפו ליה [החמיצו לו] ארבע מאה דני דחמרא [מאות חביות יין], והיה ההפסד בכך גדול מאד. על לגביה [נכנס אצלו] רב יהודה אחוה [אחיו] של רב סלא חסידא [החסיד] ורבנן [וחכמים], ואמרי ליה [ויש אומרים] שהיו אלה רב אדא בר אהבה ורבנן [וחכמים], ואמרו ליה [לו] לרב הונא: לעיין מר במיליה [יבדוק אדוני במעשיו] שמא חטא יש בידו ומשום כך נענש. אמר להו [להם]: ומי חשידנא בעינייכו [והאם חשוד אני בעיניכם] שבעל עבירה אני, שמייעצים אתם לי לפשפש במעשי? אמרו ליה [לו]: מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא [והאם חשוד הקדוש ברוך הוא שעושה דין] בלא דינא [דין, בלא משפט]?! והפסד זה ודאי בדין אירע, וראוי לך לפשפש במעשיך. שידעו בו חכמים דבר שנחשב לפגם, ורמזו שיש בפיהם מה לומר לו (תוספות).

אמר להו [להם]: אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא [אם יש מי ששמע עלי דבר] שעשיתי שלא כדין — לימא [שיאמר]. אמרו ליה [לו]: הכי שמיע לן, דלא יהיב מר שבישא לאריסיה [כך שמענו, שאין אדוני נותן זמורות הגפנים לאריסו], שהאריס המעבד את שדהו של בעל הבית מקבל חלק מסויים מן היבול, ובתוך חלק זה מקבל הוא גם חלק בזמורות הגפנים שמזמרים בכל שנה, ועל רב הונא שמעו שאינו נותן לאריס את חלקו בזמורות.

אמר להו [להם]: מי קא שביק לי מידי מיניה [האם משאיר הוא לי משהו ממנו, מן היבול]? הא קא גניב [והלא גונב הוא] ליה כוליה [את כולו]! ומכיון שכן הריני רק מחזיר לעצמי את החלק שגנב ממני האריס.

אמרו ליה [לו]: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: "בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים" [לאחר הגנב גנוב, ואת הטעם טעם] שאף אם גונב אתה מן הגנב, טעם גניבה הינך טועם בכל זאת, וגם אם אין בדבר עבירה, דרך גניבה היא, ומי שגדול מחביריו נענש אף על כך. אמר להו [להם]: קבילנא [מקבל אני] עלי דיהיבנא ליה [שאני נותן לו] מעתה, את חלקו הראוי לו. ומאחר ששב רב הונא, החזיר לו הקדוש ברוך הוא את הפסדו. איכא דאמרי [יש שאומרים]: הדר חלא והוה חמרא [חזר החומץ והפך להיות יין]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: אייקר חלא, ואיזדבן בדמי דחמרא [התייקר החומץ, ונמכר בדמי יין].

ג וחוזרים לענין תפילה, תניא [שנויה ברייתא] משמו של התנא אבא בנימין שהיה אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי — על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. דברים אלה צריכים בירור. על מה שאמר אבא בנימין "על תפלתי שתהא לפני מטתי", השאלה היא: מאי [מהו] "לפני מטתי"? אילימא [אם נאמר] שהכוונה היא "לפני מטתי" ממש, שהיה עומד לפני מטתו ומתפלל — קשה לקבל זאת, שכן האמר [הרי אמר] רב יהודה, אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר — שנאמר: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל" (ישעיהו לח, ב) שיוכל להתרכז בתפילה, ומדוע התפלל אבא בנימין דווקא לפני מטתו? אלא לא תימא [אל תאמר, תפרש] "לפני מטתי" במובן המקום, אלא אימא [אמור] "סמוך למטתי", במובן הזמן. שהקפיד לסמוך זמן קריאת שמע ותפילה של ערבית לזמן לכתו לישון (ר"ח).

ומה שאמר אבא בנימין "ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום", מאחר ששכינה מצויה בין מזרח ומערב, שהוא כיוון המקדש, שקודש הקודשים שבו במערב והשער הראשי בו במזרח, ולכך הקפידו חכמים על כמה וכמה דברים שיש בהם משום גנאי שלא לעשותם בכיוון מזרח ומערב. ואבא בנימין היה נזהר גם שהמיטה שהוא שוכב בה לא תהא בין מזרח למערב.

ובשבח הדבר הוסיפו לדבר חכמים את מה שאמר ר' חמא בר' חנינא, אמר ר' יצחק: כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה [יש לו, יהיו לו] בשכר זה בנים זכרים, ורמז לדבר זה — ממה שנאמר: "וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם" (תהלים יז, יד), ללמדנו שהנותן מטתו לכיוון צפון ("צפונך" = "צפונך"), שכרו — "ישבעו בנים".

רב נחמן בר יצחק הוסיף ואמר: אף אין אשתו ההרה מפלת נפלים. ומנין לנו כן — שהרי כתיב הכא [נאמר כאן]: "וצפונך תמלא בטנם", וכתיב התם [ונאמר שם בהריונה של רבקה]: "וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה" (בראשית כה, כד), ו"תמלא בטנם" מתפרש איפוא כהריון ללא תקלות.

ד ועוד תניא [שנויה ברייתא], מדברי אבא בנימין בהלכות תפילה. אבא בנימין אומר: שנים שנכנסו להתפלל בבית הכנסת השוכן מחוץ לעיר. וקדם אחד מהם להתפלל, שסיים את תפילתו לפני חבירו, ולא המתין את חברו עד שיסיים את תפילתו. ויצא מבית הכנסת והשאיר את חבירו לבדו בבית הכנסת. וחבירו שנשאר לבדו מפחד, ותפילתו מטורפת בלא הכוונה הראויה — נענש הוא שטורפין לו תפלתו בפניו, שאינה מתקבלת, וכאילו משליכים אותה בחזרה בפניו (תר"י). ורמז לדבר — ממה שנאמר: "טרף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו" (איוב יח, ד), שמי שעזב את חבירו לבדו, הריהו "טורף נפשו באפו" — גורם לכך שיטרפו "נפשו" — תפלתו, שפיכת נפשו לפני ה' — ב"אפו", בפניו. שכביכול אומר לו ה': הסבור אתה כי "למענך", כלומר, בשלך, בשביל שיצאת, "תעזב ארץ", שיעזוב את הארץ ולא יאזין לדברי החבר הממשיך להתפלל?

ולא עוד, אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר בהמשכו של הפסוק: "ויעתק צור ממקמו", כלומר, שהצור, ה', הולך ממקומו. וראיה לדבר שאין "צור" אלא הקדוש ברוך הוא, ממה שנאמר: "צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך " (דברים לב, יח).

ואם המתין לו לחבירו בבית הכנסת מה שכרו? שעל שכר קיום המצוה להיות מרובה לפחות כגודל עונשו של העבריין?