טהרה מדחיא [דוחה] את הטמאים לפסח שני, פסח הנעשה בטומאה לא מדחיא [דוחה] את הטמאים לפסח שני. ומר [וחכם זה רב אדא] שאמר שיש לו תשלומים סבר: אפילו טומאה נמי מדחיא [גם כן דוחה] לפסח שני.

איתמר [נאמר] שדנו חכמים בבעיה זו: היו שלישיתן של הקהל זבין, ושלישיתן טהורין, ושלישיתן טמאי מתים, מה יעשו? אמר ר' מני בר פטיש: אותן טמאי מתים אינן עושין לא את הפסח הראשון ולא את השני.

בראשון לא עבדי [עושים] כי הגדילו זבין שאינם מקריבים בטומאה כלל על הטהורים שנוסף מנין הזבים על הטהורים, ולכן לא עבדי [עושים] את הפסח בטומאה, הוה ליה [נעשו להם] טמאי מתים בפסח ראשון מיעוטא [מיעוט] בלבד, ומיעוטא [ומיעוט] לא עבדי [עושים] בפסח ראשון בטומאה. ואילו בשני לא עבדי [עושים] מטעם אחר: נצרפו [מצטרפים] זבין שנטהרו בינתיים עם טמאי מתים שכולם יחד לא עבדי [עשו] בפסח ראשון, הוו להו רובא [ונעשו להם רוב הקהל] שצריכים לעשות את הפסח, ורובא [ורוב] הקהל לא מדחו [נדחים] לפסח שני.

א משנה הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא הבשר או הדם טמא — הציץ של כהן גדול מרצה בדיעבד על הטומאה, והבעלים פטורים מלעשות פסח שני. נודע לאחר מכן שנטמא הגוף של הבעלים עצמם אין הציץ מרצה וחייב לעשות פסח שני, מפני שאמרו חכמים: הנזיר ועושה פסח, הציץ מרצה על טומאת הדם או הבשר של הקרבן אבל אין הציץ מרצה על טומאת הגוף של מביא הקרבן.

ועוד הלכה: אם נודע לאחר שהקריב כי נטמא הגוף טומאת תהום שהוא כינוי לטומאת ספק וכגון שאמרו לו שבאותו בית ששהה בו באותו זמן היה קבר מתחת למקום מושבו — הציץ מרצה.

ב גמרא בדין הפסח, שנודע שהוא טמא לאחר זריקת הדם, מדייקים: טעמא [הטעם, דוקא] שנזרק הדם ואחר כך נודע שהוא טמא אבל אם נודע שנטמא ואחר כך נזרק הדם בשוגג או במזיד — לא מרצה הציץ.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר, ששנינו על מה הציץ מרצה? — על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור משמע שהציץ מרצה בכל מקרה ואפילו כשנזרק הדם במזיד!

אמר רבינא כך יש להבין את ההלכה בענין הציץ: על טומאתו שהיתה בין בשוגג בין במזיד — הורצה על ידי הציץ, אולם על זריקתו של הדם, אם נזרק בשוגג — הורצה, אבל במזיד לא הורצה.

ר' שילא אמר כך יש להבין את הדברים: זריקתו של הדם של קרבן טמא בין בשוגג בין במזיד — הורצה, טומאתו של הקרבן אם היתה בשוגג — הורצה, אבל במזיד — לא הורצה.

ומסבירים: אלא הא דקתני [זו ששנינו] "בין בשוגג בין במזיד" הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: נטמא הקרבן בשוגג, וזרקו בין בשוגג בין במזיד — הורצה.

והא דקתני [וזו ששנינו במשנתנו] דם שנזרק ואחר כך נודע מענין הטומאה, אין לדייק מן הדברים (כמו שדייקנו קודם) דט עמא [שהטעם] דווקא שנזרק הדם ואחר כך נודע שהוא טמא אבל אם נודע שנטמא ואחר כך נזרק הדם בשוגג או במזיד לא מרצה הציץ, שכן הוא הדין שאפילו נודע ואחר כך נזרק גם אז הציץ מרצה.

והאי דקתני [וזו ששנינו] נזרק ואחר כך נודע אין לדייק ממנו אלא משום דבעי למתני לסיפא [שרוצה לשנות את סוף המשנה] נטמא הגוף אין הציץ מרצה ורצה להדגיש שבטומאת הגוף, אפילו נזרק ואחר כך נודע שנטמא — לא הורצה, לכן קתני רישא נמי [שנה בתחילה גם כן] נזרק ואחר כך נודע, והוא הדין אם היה להיפך.

ג שנינו במשנה שאם נטמא טומאת התהום הציץ מרצה. בעי [שאל] רמי בר חמא: כהן המרצה בקרבנותיהן של עושי הפסח והנזיר, האם הותרה גם לו טומאת התהום, או לא? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי גמירי [כאשר למדנו קבלנו במסורת] את ההיתר בטומאת התהום הרי זה בבעלים של הקרבן אבל בכהן לא גמירי [למדנו, לא קבלנו], או דילמא [שמא] בזיבחא [בזבח] עושה פסח ונזיר בכלל גמירי [למדנו, קיבלנו]. ולכן לא שנא [שונה] אם היתה טומאה בכהן ולא שנא [שונה] אם היתה בבעלים.

ומציעים, אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, דתני [ששנה] ר' חייא: לא אמרו טומאת התהום אלא לטומאת מת בלבד. ונדייק: מת למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי [האם לא למעט] טומאת התהום של שרץ, שאם נטמא בשרץ שלא היה ידוע בכל זאת לא הורצה.

ונברר, ובמאי עסקינן [ובמה באיזה מקרה עוסקים אנו] אי נימא [אם תאמר] שמדובר כאן שנטמאו הבעלים. ובמאן [ובמי מדובר]? אי [אם מדובר] בנזיר — מי מהני ביה [האם מועיל משנה, בו] טומאה של שרץ לסתור את נזירותו ולהצריכו להביא קרבן אחר? והלוא נאמר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטימא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו" (במדבר ו, ט) במת אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא בטומאת שרץ, שלא נתבטלה הנזירות אלא בטומאת מת בלבד.

אלא תאמר שמדובר כאן בעושה פסח. ואמנם הניחא למאן [שיטה זו תהא נוחה למי] שאמר אין שוחטין הפסח וזורקין דמו על טמאי שרץ שלכך צריך לדון בענין טומאת התהום בו. אלא לשיטת מאן [מי] שאמר שוחטין וזורקין על טמאי שרץ, השתא [עכשיו] הרי אתה אומר כי טומאה ידועה הותרה לו, שאפילו כשברור שנטמא בשרץ הותרה לו טומאה זו, ושוחטים וזורקים עליו מפני שבערב יהיה כבר טהור, טומאת התהום לא כל שכן שהותרה.

אלא לאו [האם לא] מוכרחים לומר כי לא מדובר כאן אלא בכהן המרצה שנטמא, ושמע מינה [ונלמד מכאן] הותרה לו טומאת התהום!

אמר רב יוסף: לא, אין להוכיח מכאן, לעולם אפשר לומר כי מדובר כאן בשנטמאו בעלים בטומאת התהום, ומדובר דווקא בעושי פסח. ודיוק זה שלמדנו שלא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד הרי זה בא למעוטי [למעט] את טומאת התהום של זיבה. שטומאה בלתי ידועה לחלוטין הקשורה בדיני זיבה ונדה, אין לה ריצוי ציץ.

ומקשים: וכי טומאת תהום של זיבה לא מרצה הציץ עליה? והתניא [והרי שנינו בברייתא] ר' יוסי אומר: שומרת יום כנגד יום שהיא אשה שראתה דם יום אחד או שנים שלא בימי נדתה, ומדין תורה היא צריכה להמתין יום נוסף ולבדוק עצמה, ואם לא תראה דם — הרי היא טהורה, ואם תראה דם ביום השלישי הריהי מטמאה כזבה. ואותה אשה שחטו וזרקו עליה (בשבילה)