או נשפך דמה, או יצא דמה חוץ לקלעים (למחיצות העזרה) דקיימא לן [שמוחזק בידינו] שדינה בשריפה. מנלן [מנין לנו] הלכה זו?

ומשיבים: נפקא לן [יוצא, נלמד, לנו] הענין מדרשתו של ר' שמעון דתניא [ששנויה ברייתא] ר' שמעון אומר נאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף" (ויקרא ו, כג) — לימד על חטאת ששריפתה בקדש.

אין לי אלא זו בלבד, שאר פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים מנין שאף דינם להשרף בעזרה שהיא מחיצתן בשעת כשרותם? תלמוד לומר: "וכל... בקדש... באש תשרף" לאמור כל שהוא דבר של קודש — בקודש תהא שריפתו.

ומקשים שוב: אשכחן [מצאנו] דין זה לענין קדשי קדשים, אולם קדשים קלים מנלן [מנין לנו] שגם בהם נוהגת הלכה זו? אלא כך צריך לומר: כל שפסולו בקדש דינו בשריפה, לא שנא [אינו שונה] אם היה זה קדשים קלים ולא שנא [שונה] קדשי קדשים, וכל אלה גמרא גמירי לה [במסורת נלמדים הם] ואילו חטאת של אהרן זו ששרפוה בשמיני למילואים לא היה צורך להשמיע שדינה בשריפה אלא משום מעשה שהיה כך היה, ולא בא אותו מעשה ללמדנו דבר להלכות קדשים.

ושואלים: ולשיטת תנא דבי [מבית] מדרשו של רבה בר אבוה, שאמר: אפילו פיגול שפסולו בגופו וטעון שריפה טעון עיבור צורה שילינוהו עד למחרת ויתקלקל מעט, ואז שורפים אותו. מנא לן [מנין לנו] סברה זו?

ומשיבים: יליף [לומד] בגזירה שוה מן המלים השוות "עו‍ן" "עו‍ן" האמורות גם בפיגול ("פיגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עוונה תישא". ויקרא ז, יח) וגם בנותר ("והנותר... באש ישרף... ואוכליו עוונו ישא". ויקרא יט, ו. וויקרא יט, ח). ולכן נוהגים בפיגול להלינו כדי שתעובר צורתו ולאחר מכן שורפים אותו ויהא דינו כדין נותר.

ומקשים: ונילף [ונלמד] "עו‍ן" "עו‍ן" מחטאת של אהרן בימי המילואים ("מדוע לא אכלתם את החטאת... ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה". ויקרא י, יז), שאף בה נאמר "עון" ונשרפת מיד, ללא עיבור צורה! אמר לך [יכול היה לומר לך] תנא זה: חטאת של אהרן כי האי גוונא [בכגון זה, במקרה כזה] נמי [גם כן] עיבור צורה לדורות בעיא [צריכה] והתם [ושם] בחטאת אהרן ששרפוה מיד — הוראת שעה היתה.

ושואלים: השתא [עכשיו] דאמרינן [שאנו אומרים] שקיבלנו את המסקנה שכל פסולי (פסולים) של קדש בשריפה, לא שנא [אינו שונה] פסול קדשי קדשים, ולא שנא [ואינו שונה] של קדשים קלים, כל אלה גמרא גמירי לה [במסורת למדים אותה]. ושואלים: אם כן הכתוב "בקדש... באש תשרף" למה לי? מה מלמדנו כתוב זה שלא ידענו מאותה מסורת? ומשיבים: ההוא מבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] כדי ללמד שדין השריפה הנלמד מאותה מסורת אינו יכול להתבצע בכל מקום אלא שריפתה תהיה בקדש בלבד.

ועוד שואלים: אם למדנו דין זה מן המסורת, מה שנאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" (ויקרא ז, יט) למה לי? הלוא אף טומאת הקרבן בכלל פסולי הקודש, ומה צורך בכתוב מיוחד?

ומשיבים: ההוא, לגופיה איצטריך [אותו כתוב, לעצמו הוצרך] סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר] כל פסולי (פסולים) של קדש כולל דברים כגון: לן דמה ולא נזרק ביומו, או נשפך דמה, או יצא דמה מחוץ לקלעים, וכן בהמת קרבן נשחטה בלילה, שכל אלה דינם בשריפה שהם פסולי קודש מיוחדים דליתנהו [שאינם] בחולין, שכל אלה אינם פסולים כלל בחולין.

אבל נטמא הבשר, שבחולין נמי מפסיל [גם כן נפסל], אימא [אמור] הואיל ואיתעביד ביה עובדין [ונעשו בו דברים] של חול, שפסולו אינו מיוחד לקדשים — אימא [אמור] שלא תיבעי [יצטרך] קרבן זה שריפה, ותיסגי ליה [ודי לו] בקבורה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שגם פסול טומאה בקרבן טעון שריפה.

א שנינו במשנה שאם נטמאו הבעלים של הקרבן או שמתו — תעובר צורתן של הקרבנות וישרפו לאחר החג, ור' יוחנן בן ברוקה חלק ואמר שדינם בשריפה מיד. אמר רב יוסף: מחלוקת זו היתה כשנטמאו בעלים אחר זריקה, דאיתחזי [שהיה ראוי] בשר לאכילה שכל העבודות היו בהכשר. אבל נטמאו בעלים לפני זריקה, שלא איתחזי [היה ראוי] הבשר לאכילה אפילו רגע אחד — דברי הכל ישרף מיד.

מיתיבי [מקשים] על סברה זו מן התוספתא: זה הכלל: כל שפסולו בגופו — ישרף מיד. ואם היה הפסול בדם הקרבן או בבעלים — תעובר צורתו ויצא לבית השריפה.

ונדייק: קתני [שנה] בעלים דומיא [בדומה] לדם, מה דם חייבים לומר שאירע בו פסול לפני זריקה (שהרי לאחר זריקה אינו מעלה ואינו מוריד) אף בעלים הכוונה שהיה בהם פסול אפילו לפני זריקה בניגוד לדברי רב יוסף.

אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר דבר בשם רב יוסף, כך נאמר]: מחלוקת זו דווקא כשנטמאו בעלים לפני זריקה, שלא איתחזי [היה ראוי] הבשר לאכילה דהוה ליה [שהרי נעשה לו] כפסולו בגופו. אבל נטמאו בעלים לאחר זריקה דאיתחזי [שראוי] הבשר לאכילה — דברי הכל הרי זה פסולו מחמת דבר אחר, ובעיא [וטעונה] עיבור צורה.

ור' יוחנן אמר: אף לאחר זריקה נמי [גם כן] מחלוקת אם טעון עיבור צורה. ואזדא [והלך] ר' יוחנן לטעמיה [לשיטתו], שאמר ר' יוחנן: ר' יוחנן בן ברוקה ור' נחמיה אמרו דבר אחד, השיטה של רבי יוחנן בן ברוקה הא דאמרן [אמרנו]. כלומר, עיקרון אחד היה להם.

ותוהים: ר' נחמיה מאי היא [מה הוא] הענין שדיבר בו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' נחמיה אומר: חטאת אהרן שנשרפה בשמיני למילואים מפני אנינות (אבלות) נשרפה זו שהרי באותו יום מתו נדב ואביהוא בני אהרן לכך נאמר שהסביר אהרן למשה "ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" (ויקרא י, יט), כלומר מאורעות של אבל כאלה, ומטעם זה נשרפה.

ומכאן ממשיך ר' יוחנן לדון והא [והרי] אנינות כלאחר זריקה הויא [היתה] שפסול האנינות אינו פוסל את עצם עבודת הקרבת הקרבן לגבי כהן גדול כאהרן אלא הוא פסול בבעלים שאינו יכול לאכול ממנו, והוא כשאר פסולים שלאחר זריקה שכל חסרונם הוא באי היכולת לאכול את הקרבן. וכי אשתרוף לאלתר אשתרוף [וכאשר נשרף הקרבן מיד נשרף] ולא המתינו לו עד למחר. משמע שגם ר' נחמיה סבור שגם קרבן שאירע בו פסול לאחר הזריקה ישרף מיד.