שמצאן צבורין צבורין, ומהן אחדים שהוא רואה שהן חלוצין. אם היו אלה עצמות קדשים שאין בהן משום איסור שבירת העצם — מן הסתם לכולהו הוה חליץ להו ואכיל להו [לכולם היה חולץ את המוח ואוכל אותן], ולא בעי [צריכות] שריפה.

ואילו עצמות הפסח שיש בהן איסור משום שבירת העצם, דילמא הני דחלצינהו [שמא אלה שרואה אותן חלוצות] כבר חלץ מהן את המוח, ולהנך [ולאחרות] שלא בדק ולא חלצינהו [חלץ מהן] את המוח, ובעי [וצריכות] שריפה. ואם כן לא מחמת שימוש נותר נאסרו העצמות, אלא מחמת נותר עצמו שבהן.

א אמר רב יהודה אמר רב: כל הגידין שבבהמה דינם כבשר שיוצאים בהם ידי חובת קרבן פסח ונמנים עליהם. חוץ מגידי צואר שמפני קשיותם אינם נחשבים כלל כבשר.

תנן [שנינו במשנתנו]: העצמות והגידים והנותר — ישרפו בששה עשר. ונברר: הני [אותם] גידין שנזכרו היכי דמי [כיצד בדיוק היו]? אילימא [אם תאמר] שהם גידי בשר — ניכלינהו [שיאכלו אותם], ומדוע ישרפום? ואי [ואם] הם גידים דאיתותר [שנשארו] ולא אכלום מפני סיבה אחרת — היינו [הרי הם] הנותר ומה טעם לחזור ולשנותם? אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא לגידי צואר, השונים משאר הגידים והיה צורך ללמד עליהם במפורש.

אי אמרת בשלמא בשר נינהו [נניח אם אומר אתה שגידים אלה דינם כבשר], אמטו להכי בעי [משום כך צריכים] שריפה, אלא אי אמרת לאו [אם אומר אתה שלא] בשר נינהו [הם] — למה להו [להם] שריפה? ישליכם, כשאר פסולת! אמר רב חסדא: לא נצרכא [נצרכה] משנה זו בגידים אלא לגיד הנשה, ואליבא [ועל פי שיטת] ר' יהודה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: איסור גיד הנשה אינו נוהג מן התורה אלא בירך אחת של בהמה ולא בשתיהן, והדעת מכרעת שהוא של ירך ימין. אבל כיון שאין בידינו הוכחה גמורה לכך יש לחלוץ את גיד הנשה משתי הירכיים, ומעיקר הדין אותו גיד האסור באכילה אפשר לזורקו, והשני מותר באכילה, אבל מתוך הספק אין אנו אוכלים את שניהם וכיון שאיננו יודעים איזהו האסור — שורפים מלכתחילה את שניהם.

ושואלים: אלא תפשוט דספוקי מספקא ליה [תפתור מכאן שמסופק לו] הדבר לר' יהודה בענין גיד הנשה. שכאשר דנו חכמים בנושא זה לא מצאו פתרון לשאלה האם ר' יהודה בטוח שהוא של ירך ימין, או שאמר רק כי הדעת נוטה לכך, אבל אינו בטוח בדבר. דאי מיפשיט פשיטא ליה [שאם פשוט לו, בעיניו] הדבר שהוא של ירך ימין, אם כן יש לנהוג אחרת: ההיא דהיתירא ניכליה [אותו ירך של היתר שיאכל את גידה] ודאיסורא נישדייה [ושל איסור שיזרקנו] ובין זו ובין זו למה ליה [לו] לדון אותה בשריפה!

אמר רב איקא בר חיננא: כגון שהוכרו הגידים מן הירכיים ולבסוף נתערבו, שתחילה ידע איזהו גיד מירך ימין שהוא אסור, ואיזה מירך שמאל שהוא מותר, ולבסוף נתערבו הגידים, ומשום הספק אי אפשר לאכול את שניהם וטעונים שריפה.

רב אשי אמר: לא נצרכא [נצרכה] ההלכה שבמשנה על שריפת הגידים אלא לשמנו (שומנו) של גיד הנשה. דתניא [ששנויה ברייתא]: שמנו של גיד המצוי סביבו מותר מן התורה, אבל ישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור וכיון שמותר מן התורה — דין בשר עליו שאסור להשליכו כבשר קרבן הפסח עצמו, וכיון שישראל נזהרים מלאוכלו אין אוכלים אותו אף בפסח, ולכן נשאר עד לאחר זמנו ונשרף כדין נותר.

רבינא אמר: מדובר כאן בגיד החיצון, וכשיטת רב יהודה אמר שמואל. שאמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן בגיד הנשה, הגיד הפנימי הסמוך לעצם — אסור מן התורה וחייבין עליו מלקות אם אכלוהו. הגיד החיצון הסמוך לבשר — אסור מדברי סופרים, ולכן אין חייבין עליו מלקות. וממילא כיון שמן התורה הוא מותר — חל עליו איסור נותר, כשלא אכלוהו.

ב במשנה שנינו שאם חל ששה עשר בשבת אין שריפת הנותר דוחה את השבת, אלא שורפים בשבעה עשר. ושואלים: ואמאי [ומדוע] לא ישרפו את הנותר מן הפסח ביום החג עצמו? ניתי [שתבוא מצות] עשה של שריפה "באש תשרפו" וידחי [ותדחה] לא תעשה של מלאכה ביום טוב!

אמר חזקיה, וכן תני דבי [שנה חכם מבית מדרשו] של חזקיה: אמר קרא [המקרא]: "ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו" (שמות יב, י), שאין תלמוד לומר ואין משמעות לחזרה על המילים "עד בקר" בשנית, מה תלמוד לומר "עד בקר" — ליתן לו בקר שני לשריפתו. ללמדנו שהמצוה לשרוף את הנותר מן הפסח אינה בבוקר הראשון שחל עליו האיסור, הוא בוקרו של יום החג, אלא בבוקר השני, ביום ששה עשר בניסן ומתוך שהוא שבת נדחית השריפה ליום שבעה עשר.

אביי אמר: הטעם הוא שאמר קרא [המקרא] "עלת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה" (במדבר כח, י), כלומר: עולת שבת מותר להקטירה על המזבח וכן לשורפה אם נפסלה בשבת אבל לא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב ומכאן למדים שאין שורפים בשבת דבר שאינו ממצוות היום.

רבא אמר נימוק אחר: אמר קרא [המקרא] לגבי יום טוב: "מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז) ומכאן מדייקים: "הוא" הכוונה המאכל עצמו יעשה לכם ולא מכשיריו שאסור להכין את המכשירים לצורך האוכל אלא מבעוד יום, "לבדו" אף הוא מיעוט,