יכול יהא הפסח נאכל בשתי חבורות שיתחלקו אוכליו לאחר שקבעו מקום לעצמם תלמוד לומר: "בבית אחד יאכל".

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? ומשיבים: ר' יהודה סבר: יש אם למסורת כלומר עיקר ההבנה הוא כפי הכתיב ואנו יכולים לקרוא "בבית אחד יאכל", שהדברים מוסבים על אוכל הפסח, שעליו לדאוג שיאכל בבית שהוא נמצא בו, אבל אין הקפדה על החבורה. ור' שמעון סבר: יש אם למקרא שעיקר ההבנה היא לפי הקרי, ולפי הקרי "יאכל" הכוונה היא לקרבן הפסח שאין לאכלו מחוץ לחבורתו (ר"ח).

ומכאן לבירור ההלכה היו יושבין חבורה אחת של אוכלי הפסח יחד ונפרסה מחיצה ביניהם ונעשו כשתי חבורות, לדברי ר' יהודה האומר פסח נאכל בשתי חבורות — אוכלין, לדברי ר' שמעון האומר אין פסח נאכל בשתי חבורות — אין אוכלין שהרי עתה הם שתי חבורות חלוקות.

ולהיפך: היו יושבין בשתי חבורות כשמחיצה ביניהם ונסתלקה מחיצה ביניהן, לדברי ר' שמעון האומר האוכל אוכל בשני מקומות — אוכלין שהרי מותר לאכול אף במקום אחר; לדברי ר' יהודה האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות — אין אוכלין משום שהמקום בו היתה מונחת המחיצה מוסיף חלל חדש ובשלו נעשה המקום כשני מקומות.

מסופר: יתיב רב כהנא קא פשיט ליה מפשט [ישב רב כהנא ואמר את הדברים הללו בפשטות] כמסקנה אחרונה ובלי שאלות שפריסת מחיצה מחלקתם לשתי חבורות והסרתה גורמת לחלוקת המקום לשנים. אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: ותיבעי לך איבעיא [ויסתפק לך הדבר], שיש מקום לשאול: האם סילוק מחיצה ועשיית מחיצה תוך כדי אכילת הפסח ובאותו בית מי הוי [האם הוא] כשני מקומות, וכשתי חבורות דמי [נחשב] או לאו? ואכן אם מעיינים בשאלה זו אין לה תשובה ברורה והיא נשארת בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה כי הכלה הופכת את פניה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הופכת פניה? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מפני שהיא בושה מן המסובין המסתכלים בה.

בהקשר למשנה זו מסופר: רב הונא בריה [בנו] של רב נתן איקלע [נזדמן] לבי [לבית] רב נחמן בר יצחק. אמרו ליה [לו]: מה שמך [שימך]? אמר להו [להם]: רב הונא, אמרו: ניתיב מר אפוריא [ישב אדוני להסב על המטה] בדרך חשיבות! יתיב [ישב] מיד ולא סרב מעט מפני הנמוס, יהבו ליה כסא [נתנו לו כוס] יין לשתות קבליה בחד זימנא ושתייה בתרי זימני ולא אהדר אפיה [קבל את הכוס מיד, בפעם הראשונה, ושתה אותה בשתי פעמים, לגימות, ולא החזיר פניו מן האנשים] וכל הדברים הללו שנראו כיוצאים מדרך הנימוס המקובלת הפליאו את בעלי הבית,

אמרו ליה [לו]: מאי טעמא קרית לך רב הונא [מה טעם קורא אתה לעצמך רב הונא]? אמר להו [להם] בעל השם אני, כלומר הכל קוראים לי כך עוד מצעירותי, ואין בכך צד יהירות. שאלוהו: מאי טעמא כי אמרו לך ניתיב אפוריא יתבת [מה טעם כאשר אמרו לך לשבת על המטה ישבת מיד] ולא סרבת מפני הנימוס? אמר להו [להם]: כבר שנינו כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא (דבר שאינו הגון),

ושאלו עוד: מאי טעמא כי יהבי לך כסא קבלת בחד זימנא [מה טעם כשנתנו לך כוס קבלת מיד בפעם אחת] ולא סרבת מפני הנימוס? אמר להו [להם] : מסרבין לקטן ודרך נימוס הוא, ואין מסרבין לגדול שאדם חשוב המבקש דבר מה דרך כבוד היא לציית לו מיד. והוסיפו עוד לשאול: מאי טעמא אשתיתיה בתרי זימני [מה טעם שתית בשתי פעמים]? אמר להו [להם]: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, השותה בשנים זוהי דרך ארץ, שותה בשלשה הריהו מגסי הרוח שמראה שהוא מפונק ומעודן ביותר. ועוד שאלוהו: מאי טעמא [מה טעם] לא אהדרת אפך [החזרת פניך] מן האחרים כמנהג? אמר להו [להם]: "כלה הופכת פניה" תנן [שנינו], ואדם אחר אין צורך שיהפוך פניו כשאוכל.

משום דמיון הדברים מביאים סיפור נוסף: ר' ישמעאל בר' יוסי איקלע [נזדמן] לבי [לבית] ר' שמעון בר' יוסי בן לקוניא, יהבו ליה כסא [נתנו לו כוס] יין לשתות קבליה בחד זימנא ושתייה בחד זימנא [קבל אותו מיד בפעם אחת ולא סירב ושתה אותו בפעם אחת] אמרי ליה [אמרו לו]: לא סבר לה מר [וכי אין אדוני סבור, מקבל] את ההלכה שהשותה כוסו בבת אחת — הרי זה גרגרן? אמר להו [להם] לא אמרי [אומרים] דבר זה אלא בכוסך שהוא קטן ויינך שהוא מתוק אבל כריסי רחבה ולכך אין כן הדבר אצלי.

ב אמר רב הונא: בני חבורה נכנסין בשלשה וכאשר מצויים שלושה צריך השמש להתחיל לשמשם, ויוצאין אפילו באחד ואינם צריכים להמתין לאחרים, ועל השמש לשרת את היחידים שנשארו עד שיסיימו כולם. אמר רבה: והוא דעייל בעידנא דרגילי למיעל [שנכנס האחרון בזמן שרגילים להכנס] לסעודה, ולא מוקדם או מאוחר מידי, והוא דרגש בהו דיילא [שידע בהם השמש] שזה דרכם שמסיים כל אחד מנתו ויוצא ונשארים האחרים עד תום מנתם ואינם סועדים כולם כאחד.

אמר רבינא: ונותנין היחידים שנותרו והאריכו סעודתם שכר דמים על הזמן הנוסף שיצטרך השמש לשמשם, וצריך האחרון להוסיף דמים לשמש על שטרח בו זמן נוסף. ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו], אלא צריך השמש לסייע עד שיגמור אחרון האורחים בלא תוספת תשלום כלשהי.