לְאַחַר שֶׁנּוֹלְדוֹ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים וּבַת אַחַת. יש להקשות נהי דאצטריך לתלתא בשביל השמות כדי לקרוא להם ג' שמות כנגד ג' גזירות. אך קשה הוה אפשר שיהיו שלושתם זכרים ויקרא את אחד מהם 'לֹא יְרֻחָם' כנגד שם הנקבה שקראה 'לֹא רֻחָמָה' (הושע א, ו)?
ונראה לי בס"ד דידוע בית שמאי שהם דין סבירא ליה קיום פריה ורביה צריך שני זכרים ונקבה ובית הלל שהם רחמים סבירא ליה די בזכר ונקבה (יבמות סא:). ולכן אחר שראהו נטה למדת הדין והגבורה שהיא מדת בית שמאי לכן רצה שיביא מזאת האשה שיעור פריה ורביה לפי סברת בית שמאי שמידתם גבורה.
או יובן בס"ד רצה שיביא בת שהיא כנגד גזרה של סילוק הטובה דמלבד שם 'לֹא רֻחָמָה' המורה על גזרה זו של סילוק הטובה עוד גם כן הבת בעצמה מורה על סילוק טובה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על נקיבה שהוא נטרקון 'נקי בה' על דרך שאמרו 'פלוני יצא נקי מנכסיו' וכן נקבה גימטריא נזק [157].
והא שילדה הנקבה באמצע? נראה לי בס"ד כי היתה לידתם על סדר הגזרות דתחלה נולד יִזְרְעֶאל שבו רמוז גזרת הגלות ואחר כך נולדה לֹא רֻחָמָה שבה רמוז חסרון טובה הגשמית דאחר הגלות הרגישו בחסרון טוב הגשמיות קודם חסרון טוב הנפשיות ואחר כך נולד בן הנקרא לֹא עַמִּי שבו רמוז חסרון הנוגע לנפשיות ורוחניות דהעדר שלו נרגש אצלם באחרונה.
הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה. מקשים וכי הנביאים שקדמו לו למדו כזאת ממשה רבינו ע"ה לפרוש מן האשה?
ונראה לי בס"ד מפני דאפשר לומר הא דשאר נביאים לא למדו ממשה רבינו ע"ה לפרוש היינו דתלו בדעתם משה רבינו ע"ה היה ראוי שיפרוש מפני שאשתו היתה גיורת ואין ראוי לנביא קדוש אלקים שיזקק לאשה גיורת, ולכן הם שהיה להם נשים מיוחסות שבישראל לא פירשו כאשר מצינו דאהרן הכהן ע"ה שהיה כהן גדול ונביא וכן שאר נביאים שבאותו הדור שלא פירשו מנשיהם, אך אתה שהיה לך אשה זונה שהיא מאוסה וגרועה מגיורת אלף פעמים 'הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה' ולפרוש ממנה דאין כבוד לנביא שכמותך להזקק לאשה כזו אחר שכבר ילדה לך וקיימת בה מצוותו יתברך שצווך להשיאה.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לִי בָּנִים הֵימֶנָּה וְאֵינִי יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ וּלְגָרְשָׁהּ. יש להקשות כיון דאמר לו 'בְּדֹל עַצְמְךָ הֵימֶּנָּה' איך ישיב תשובה זו והלא הוא מוכרח לקיים גזרתו יתברך אף על פי שימות על ידי כך? ועוד לא אמר לו לגרשה אלא אמר לו 'בְּדֹל' רוצה לומר שיפרוש מביאה ואיך אומר 'אֵינִי יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ'?
ונראה לי בס"ד שלא בא לומר שאינו יכול לקיים גזרתו יתברך כי ודאי אחר שאמר לו בדול כן יעשה ורק בא לעשות התנצלות לעצמו על אשר לא עשה כן מדעתו קודם שאמר לו בדול ובא לומר אל תאשימני על אשר לא למדתי לפרוש ממנה כמשה רבינו ע"ה, יען כי משה רבינו ע"ה אשתו צדקת היתה ומן פרישותו ממנה לא יצא תקלה אך זאת האשה היתה זונה ואם אפרוש ממנה בודאי תזנה תחתי שנמצא היא אשת איש ומזנה ואם הייתי מגרשה כדי שתהיה פנויה איני יכול לעשות גירושין מפני שיש לי בנים ממנה ולכן הוכרחתי בדבר זה שלא פרשתי ממנה אבל עתה אחר שאמר לו השם יתברך בדול ודאי כן יעשה.
אֶחָד מֵאַרְבָּעָה קִנְיָנִים שֶׁקָּנִיתִי בְּעוֹלָמִי. פירוש שהם דבר חשוב וקיימא לן דבר חשוב אפילו באלף לא בטיל ולכן אי אפשר שיתבטלו בשאר אומות. ונראה לי לרמוז קניינים הנזכרים בפסוק (שמות כ, כ) 'בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ' והוא 'אֶת שְׁמִי' ראשי תיבות ארץ תורה שמים מקדש ישראל כלומר בטענה זו של חמש קניינים אלה 'אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ'.
שֶׁגָּזַרְתִּי עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ גְּזֵרוֹת בַּעֲבוּרְךָ. הנה מדברים אלו מוכח דמה שאמר הושע הנביא ע"ה 'הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת' אינו רוצה לומר לאבדם אלא רוצה לומר שיגלו לאומה אחרת דלכך גזר עליהם מכח דבריו ג' גזרות הנזכרים שהם גולה והב' 'לֹא עַמִּי' דכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:) והג' 'לֹא רֻחָמָה' כי בחוץ לארץ לא יקבלו השפע מידו יתברך אלא באמצעות השרים ויהיה לחם צר.
ונראה לי בס"ד כי לבסוף הקללה נהפכה לברכה כי מספר לֹא עַמִּי [157] נהפך למספר מבני אל חי [157] והיינו רוצה לומר מבני אל חי אתם.
ודע כי מה שאמר לו קַח לְךָ אִשָּׁה זוֹנָה ולקח גּוֹמֵר בַּת דְּבָלִים וילדה לו ב' בנים ובת אחת וקרא להם שמות ומה שאמר לו אחר כך הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה רַבְּךָ ומה שהשיב יֵשׁ לִי בָּנִים הֵימֶנָּה מִמֶּנָּה כל זה לא היה בפועל בהקיץ אלא ראה כל זה במראה החלום שחלם חלום ארוך שאמר לו קַח לְךָ אִשָּׁה זוֹנָה וכו' וכן כל הענין כולו. ואפשר שנראה לו זה הדמיון בענין ההוא כולו במראה הנבואה שהוא כמראה החלום, וכזאת נמצא ביחזקאל הנביא ע"ה שהיה רואה שהלך לארץ ישראל וראה עושין כך וכך גם ראה שהמלאך מודד לפניו כך וכך ונציירו לפניו העזרות ובית המקדש כולו וההיכל כולו והוא לא הלך בפועל אלא כך נראה לו במראה הנבואה שהיא כמראה החלום וכמו שנאמר (במדבר יב, ו) 'בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ', וכן ראיתי לרד"ק ז"ל שפירש כן והוא ביאור מוכרח מאד ומצוה להודיע זאת בפני עם הארץ כשלומדים הפסוקים האלה בהושע שבזה תתיישב דעת האדם.
אוֹי לָהּ לָרַבָּנוּת, שֶׁמְּקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ, שֶׁאֵין לְךָ כָּל נָבִיא וְנָבִיא שֶׁלֹּא קִפַּח אַרְבָּעָה מְלָכִים בְּיָמָיו שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה א, א) "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם, בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה" [פז:]
יש להקשות והלא פסוק זה בישעיה אתמר ומנין שכל נביא ונביא היה לו כן?
ונראה לי בס"ד דבלאו הכי קשה למאי אצטריך לאשמעינן דבר זה בישעיה הנביא ע"ה דאם לומר שהאריך ימים הרבה אין זה חידוש דיש האריכו יותר ועוד סגי לפרש מספר ימיו כמה היו, על כן צריך לומר שבא הכתוב ללמדינו דבר זה דהרבנות מקברת בעליה כדי שהאדם יתרחק ממנה. ואם נניח במונח שדבר זה לא היה אלא רק אצל ישעיה מנא ליה ללמוד דבר זה של רבנות דיש לומר מקרה היה זה אצל ישעיה, אלא ודאי גם אצל שאר הנביאים כך היה!
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'אֵין לְךָ כָּל נָבִיא' לאו דוקא אלא קאי על אותם הארבעה שנתנבאו בפרק אחד דְאֵין לְךָ כָּל נָבִיא מאלו הָאַרְבָּעָה שֶׁלֹּא קִפַּח אַרְבָּעָה מְלָכִים דהא בהושע נמי כתיב (הושע א, א) 'בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה' ובמיכה כתיב (מיכה א, א) 'בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה' ועוזיה לא נזכר במיכה ובעמוס (עמוס א, א) נזכר עֻזִּיָּה בלבד והיינו לתת זה בזה וזה בזה וכאילו במיכה ועמוס נזכרו כולם.
ברם הא קשיא כיון דגם בהושע כתיב הכי 'בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה' למה נקיט רבי יוחנן למילתיה על פסוק של ישעיה ולא נקיט ליה על פסוק הושע דקדים לישעיה?
ונראה לי בס"ד אף על גב דהושע קדים לישעיה הואיל שקבעו חז"ל ספר ישעיה קודם לכך תפס דבריו על סדר הפסוק דקדים. אי נמי נראה לי בס"ד נקיט דבריו על פסוק ישעיה דאית ביה רבותא טפי דאמרו רבותינו ז"ל (מגילה י:) אמוץ ואמציה אחים הם ובזה איכא רבותא דקרובים הם וחד משפחה הם ושוים הם בזכות אבותם ועם כל זה ישעיה האריך יותר וקפח ד' מלכים והיינו משום דרבנות מקברת.
מִפְּנֵי מַה זָּכָה יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לִמָּנוֹת עִם מַלְכֵי יְהוּדָה? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבֵּל לָשׁוֹן־הָרַע עַל עָמוֹס. עיין מהרש"א מה שכתב הטעם דקרי ליה לשון הרע עיין שם. ונראה לי בס"ד דאם לא היה אומר אלא דבר זה 'בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם' (עמוס ז, יא) לא היה סותר ההבטחה דאין הכי נמי ירבעם ימות בחרב ובנו ימלוך תחתיו ויתקיים 'בְּנֵי רְבִעִים' (מלכים ב' י, ל) וכן אם לא היה אומר אלא 'יִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה' אין זה סותר ההבטחה דאפשר לא יגלו עתה אלא עד שתתקיים הבטחת 'בְּנֵי רְבִעִים' אבל מאחר שאמר שתים בבת אחת ימות ירבעם וישראל גלה יגלה משמע דנעשים ב' גזירות אלו תכף זה אחרי זה ואם אחר שימות ירבעם יגלה ישראל על מי ימלוכו בניו? ובזה יובן מה שאמר אמציה 'לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרָיו' (עמוס ז, י) כָּל דייקא שאם היה מדבר בחצי דברים אלו דוקא היה להכילם דאין סותרים ההבטחה.
והשיב לו ירבעם חַס וְשָׁלוֹם, לֹא אָמַר אוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ כלומר אין כונת דבריו כאשר חשבת שיהיו ב' גזירות זה אחרי זה תכף ומיד ולעולם תתקיים ההבטחה ואין בנבואתו סתירה להבטחה דאחת תהיה בזמן אחד והשנית אחר זמן רב מזמן הראשונה.
אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זוֹכֵר אֶת הָרַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע א, ו) "כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" וְכוּ'.. נראה לי בס"ד הכוונה שזוכר דברים שאפשר לפרש אותם לטובה ברחמים והוא דאיתא בשער הפסוקים לרבינו האר"י ז"ל בפסוק (ישעיה נב, ג) 'חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ' רוצה לומר לא אגאל אתכם מצד החסד בלבד שהוא סוד כֶסֶף כאשר היה ביציאת מצרים אלא פורקנא דילכון יהיה מסטרא דזהב דהיינו בגבורה עלאה שהוא סוד יצחק וכו' עיין שם. וידוע מה שכתוב ברעיא מהימנא בפרשת פנחס דף רמ"ו על פסוק (ישעיה נב, יג) 'יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד' שדרשו וְנִשָּׂא על יצחק יעיין שם.
וזהו שנאמר כאן 'לֹא אוֹסִיף לְרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל' רוצה לומר לא אגאלם במדת הרחמים שהיא בסוד כסף כאשר גאלתים ממצרים אלא עתה 'נָשֹׂא' רוצה לומר מדת הגבורה שהיא מדת יצחק שהוא נרמז ב'נִשָּׂא' בה 'אֶשָּׂא לָהֶם' ונמצא פסוק שנאמר בעת הכעס והזעם יש בו ביאור לטובה שהוא מדבר ברחמים גדולים.
ועוד נראה לי בס"ד 'נָשֹׂא' [351] עולה מספר הסניגוריה [349] עם הכולל וידוע שיש שם קדוש בהיכל החסד מליף סניגוריא על ישראל וכנזכר בזוהר הקדוש (חלק ב' דף רנג) יעיין שם. וזהו שנאמר כי 'נָשֹׂא' שם הסניגוריא 'אֶשָּׂא לָהֶם'.
או יובן 'נָשֹׂא' ראשי תיבות ניצוצות של אדם הוא אדם הראשון שנתערבו ניצוצות קדושה שלו בסיגים בחטאו אשא אותם להם כי על אלה באו כל ישראל לברר ולהעלות.
או יובן בס"ד לפרש דבריו יתברך לטובה 'לֹא אוֹסִיף' מלשון 'יַחְדָּו יָסֻפוּ' (ישעיה סו, יז) רוצה לומר לֹא אוֹסִיף אותם להכריתם אלא ארחם את בית ישראל יען כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם על דרך (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן.
כְּלוּם אָדָם זוֹרֵעַ סְאָה, אֶלָּא לְהַכְנִיס מִמֶּנָּה כַּמָּה כּוֹרִין!. הנה הנמשל לא ימצא רבוי כל כך בגרים ממש? אך נראה לי בס"ד הכוונה על ניצוצי הקדושה המעורבים בדצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר] שהם נקראים 'גֵּרִים' ולזה אמר 'וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ' (הושע ב, כה) דהמלכות מכונית בשם אָרֶץ וגם עוד מילוי אָרֶץ [אל"ף רי"ש צד"י=434] עולה מספר דֶּלֶת [434] והמלכות נקראת דֶּלֶת וְשַׁעַר [שער בלשון תרגום נקרא תַּרְעָא] ולכך שם אֲדֹנָי שהוא במלכות עולה במילואו תַּרְעָא [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671].
אֲפִלּוּ דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל, וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו. קשה אמאי תפס עון זה הנוגע לאביו ולאמו ולא תפס עונות חמורות של עבודה זרה וגילוי עריות דהא בימי הושע היה להם עבירות חמורות ועם כל זה למדנו ד'אַל תַּלְשֵׁן'?
ונראה לי בס"ד כי אין זכות להציל את ישראל מן הפורעניות אלא רק בטענה זו דהם נקראים בנים גם בזמן שאין עושין רצונו של מקום כסברת רבי מאיר (קידושין דף לו.) ו'אב שמחל כבודו מחול' (קדושין דף לב.), ולכן הוֹשֵׁעַ אמר 'הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת' אזיל בתר סברת רבי יהודה דסבירא ליה בזמן שאין עושין רצונו של מקום אין קרויים בנים ולכן באיזה טענה יהיו ניצולים?! אך השם יתברך תפס ההלכה כרבי מאיר דסבירא ליה גם באין עושין רצונו של מקום קרוים בנים, ולכן אמר שהיה צריך לומר 'בְּנֵי בְּחוּנֶיךָ' וכן אמר לו הקב"ה להושע ישראל שהם בני בחוני.
והנה יש סברא לומר אם ישראל חטאו בכבוד אב ואם שהם 'דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל, וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ' אין ראויים להנצל בטענה זו דאב שמחל כיון שיש עליהם קטיגור מבזוי אב איך יהיה סניגור מדין אב? ולזה אמר אֲפִלּוּ דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל עם כל זה אַל תַּלְשֵׁן אלא למד זכות מדין אב ובנים!
מְנָא לָן? מֵהוֹשֵׁעַ. קשה הוה ליה למימר מישעיה דנענש בגחלת וגם נהרג על ידי מנשה בשביל שאמר (ישעיה ו, ה) 'בְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב' ואיכא רבותא טפי בזה דבהושע לא מצינו שנענש?
ונראה לי בס"ד ישעיה לא נענש בשביל קטיגוריא אלא בשביל שקראם 'עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם' לפני הקב"ה דאמר לו הקב"ה בפניהם תדבר קשות עליהם כדי להכניעם אבל לפני למה תקראם עַם טְמֵא? הלא אני מכירם באיזה מצב הם עומדין! מה שאין כן בהושע שעשאו הקב"ה דיין עליהם והוא השיב דבר הראוי כפי הדין ועם כל זה לא היה נח להשם יתברך בדבריו אלא רצה שילמד זכות עליהם מדין בנים ועוד שאר מליצות של זכות!
צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁפִּזְּרָם לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. נראה לי בס"ד בזה משום הכי 'פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד' (תהלים קיב, ט) רוצה לומר מה שנתן הקב"ה פִּזּוּר לָאֶבְיוֹנִים אלו ישראל הנה בזה צִדְקָתוֹ יתברך עֹמֶדֶת לָעַד ולכן תמצא פִּזַּר [287] עולה מספר פַּח צְדָקָה [287] דידוע דשעבוד מלכיות מכוונה בשם פַּח וכמו שנאמר 'נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ' (תהלים קכד, ז) וזה הַפַּח הוא צְדָקָה לישראל.
הוֹאִיל וְאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל גְּזֵרוֹת שֶׁל עֵשָׂו וְשֶׁל יִשְׁמָעֵאל לְפִיכָךְ הִגְלָה אוֹתָם לְבָבֶל. מקשים והלא גלות האחרון הוא אצל אדום וישמעאל? ונראה לי בס"ד כי קודם שגלו לבבל היו אדום אדוקים בעבודה זרה מאד וישמעאל אדוקים בזנות מאד ואם היו גולים אצלם היו גוזרים עליהם גזרות להחטיאם בעבודה זרה ובזנות ולא היו ישראל יכולים לעמוד והיו נטמעים וחוטאים בעל כרחם, אך אחר גלות בבל שבאו אנשי כנסת הגדולה וביטלו יצר הרע של עבודה זרה וגם יצר הרע של זנות החלישו אותו אף על פי שלא ביטלוהו לכך יש תקוה שישראל יתגברו גם בזמן שגוזרים עליהם גזרות להחטיאם בעבירות אלו של עבודה זרה ושל זנות שלא יחטאו ולא ימשכו אחרים לכך גלו אצלם עתה.
לֹא הֶגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲמֻקָּה כִּשְׁאוֹל. נראה לי בס"ד הטעם כדי שתעלה תפלתם וצעקתם למרום באין פגע מן המקטרגים כי כל תפלה שתהיה מן מעמקים מסוגלת להתקבל ולעלות, דכתיב (תהלים קל, א) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ הֳ' אז אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי מפני כי המתפלל במקום גבוה יתקנאו בו המקטרגים ויתגרו בתפילתו, וכמו שאמרו בגמרא דתענית באותו חכם כשהיה מתפלל בעצירת גשמים היה עומד בעומק ומתפלל מטעם האמור.
או יובן כיון דעמוקה היא חמה הרבה ובקיץ יש צער גדול מן החום שהוא קשה יותר מצער הצינה, וכמו שאמר רבינו הקדוש לאנטונינוס וכן מרגלא בפומייהו דאינשי בתוקף החום לומר גהינם בחיים ולומדים תורה ומתפללים בצער ויסורין, וכן התענית ירגישו בצערו כפלי כפליים ממקומות הקרים.
ומה שאמרו מִפְּנֵי שֶׁקָּרוֹב לְשׁוֹנָם לִלְשׁוֹן תּוֹרָה פירש רש"י ז"ל 'ולא תשתכח תורה מהן מהרה' ונראה לי הכוונה דתקנו לקרות הפרשה בציבור בכל שבת עם ההפטרה כדי שלא תשתכח תורה מהמון העם, וזה תינח אם השומע מבין הדברים אז שומר אותם בלבבו אבל אם אין מבין מאי אהניה ליה ולזה הגלם לבבל שקרוב לשונם ללשון תורה שגם המון העם מבינים דברי התורה בפרשה ובנביאים ואז לא ישכחום.
מִפְּנֵי שֶׁשִּׁגְּרָן לְבֵית אִמָּם. קשה מה טעם יש בזה ולכאורה אין זה דומה להמשל שהביא?
ונראה לי בס"ד הטעם כדי להצילם מן המקטרגים שטוענים איך יספיק הגלות בשביל עון עבודה זרה וצריך כליה ח"ו! לכך שִּׁגְּרָן לְבֵית אִמָּם כדי שיעמוד מליץ טוב ויליץ בעדם לומר זה בית אמם שגברה בו המחלה של עבודה זרה ביותר כי מקור טומאות העבודה זרה היתה שם, שכל העולם משם היו לוקחים מיני צלמים של עבודה זרה אשר היה תרח מתקן ועושה צלמים לכל אומה השייך לה ומוכר לכל העולם, וידוע שכל מחלה אשר תשתרש מן התולדה קשה לנקותה ולכן יליץ טומאת התולדה שהיתה קשה מאד היא גרמה להם לחטוא ולכן ראוי להקל בפרענות ועונש שלהם לבלתי עשות להם כליה ויהיה הגלות לבדו מספיק לכפר.
ולזה הביא מָשָׁל אשר משגרה לבית אמה שאומר לה לכי אצל אמך ואינו אומר לכי אצל אביך מפני כי מן האם היתה גרמא יותר ולכן שולח אותה אצל הגורם, וכן כאן שלח אותם למקום הגורם!
אי נמי כיון עוד בזה לטובתם שלא יוכל היצר הרע לומר להם אחר אשר נטמאתם אין תקוה לטהרתכם ולכן תשארו בדרכיכם הרעים שלא תהיו קרחים מכאן ומכאן לכך הגלם לשם כדי שיראו המקום אשר היו אבותם אדוקים בו בטומאת עבודה זרה ביותר, ועם כל זה אברהם אבינו כשרצה אז ככוכב זרח, ופירש מטומאה ונתקדש בקדושה גדולה עד שמסר עצמו לכבשן האש ועלתה בידו ואם כן כל שכן הם אם יסורו מטומאתם וישובו אל ה' שתעלה בידם ויצליחו בה.
