א משנה הממנה עמו אחר בחלקו בלא לקבל רשות משאר בני החבורה רשאין שאר בני החבורה ליתן לו את חלקו שלו, והוא וחברו שנמנה על פסחו אוכל משלו, והן, השאר, אוכלין משלהן, שיכולים הם לומר שאין רצונם שיאכל עוד אדם אחר ויתמעט חלקם.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות כלומר, בלשון נקיה, שהיה ממהר לחטוף ולאכול, מהו שיאמרו לו בני חבורה טול חלקך לפי השיעור המגיע לך וצא, ואכול חלקך לבדך ואל תחסר מחלקנו. מי אמרינן [האם אומרים אנו] מצי אמר להו הא קבילתון [יכול הוא לומר להם: הרי קבלתם, את חברתי] או דילמא מצו למימר ליה: כי קבלינן — לתיקוני זביחה, אדעתא דאכלת טפי מינן לא קבלינך [או שמא יכולים לומר לו: כאשר קבלנו אותך היה זה כדי לתקן את הזביחה להקריב יחד את הפסח ולמנוע מצב שנשאר ממנו בשל מיעוט הסועדים ויהיה נותר, אבל על דעת שתאכל יותר מאתנו לא קיבלנוך]. ומביאים ראיות שונות.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הממנה אחרים עמו על חלקו — רשאין בני חבורה ליתן לו את חלקו שלו לחוד, והוא ואותם אחרים שנמנו על חלקו אוכל את שלו והן אוכלין את שלהן. מאי טעמא [מה טעמו] של דבר? — לאו משום דהוי ליה [האם לא משום שנעשה לו] כאילו ידים של אחד מהן יפות שהרי הוא וחברו אוכלים יותר מחלק אחד. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שמי שידיו יפות מצי אמר להו קבילתון [יכול לומר להם קבלתם אותי על עצמכם] ניהוי האי [שיהא זה] שמינה אחר עמו כאילו היו ידיו יפות, ונוטל כפליים!

אמרי [אומרים]: לא, דעות כלומר אנשים נוספים בעלי דעות שונות, שאני [שונה], שיכולים בני החבורה לומר אי נמי תרוייהו כחד מבני חבורה הוא דאכלי [אם גם שניהם כאדם אחד מבני חבורה אוכלים] ובכל זאת מצי אמרי ליה דלא ניחא לן אינש נוכרא גבן [יכולים לומר לו: לא נוח לנו באדם זר שיהא אצלנו] ואין איפוא להוכיח מכאן.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנה: השמש שאכל כזית בשר מן הפסח בצד התנור, אם היה פקח ממלא כריסו ממנו שם, שהרי קבע לעצמו מקום אכילה שם ואסור לו לאכול במקום נוסף. אם רצו בני חבורה לעשות טובה עמו — באין ויושבין בצדו ואוכלין, אלו דברי ר' יהודה. ונדייק: רצו — אין [כן] ואם לא רצו — לא, ויש לשאול: אמאי [מדוע] לא יעשו כן? נימא להו [שיאמר להם]: הא קבילתון [הרי קבלתם] על עצמכם את חברתי, ורשאי אני לאכול כל צרכי מחלקי, ועליכם לבוא משום כך לידי כדי שאוכל לאכול כראוי.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] דאמרי ליה: כי קבלינך — אדעתא דנטרחך קמן [שאומרים לו: כאשר קיבלנוך היה זה על דעת שתטרח לפנינו כשמש] למטרח לן לדידך לא קבלינך [שאנחנו נטרח עבורך ונשב במקום הנוח לך לא קיבלנוך].

תא שמע [בוא ושמע] פתרון מפורש לשאלה זו מן התוספתא: בני חבורה שהיו ידו של אחד מהן יפות רשאין לומר לו: טול חלקך וצא. ולא עוד, לא רק בחבורת פסח אלא אפילו חמשה ועשו סיבולת (סעודת רעים משותפת) בשאר ימות השנה רשאין לומר למי שידיו יפות: טול חלקך וצא. שמע מינה [למד מכאן] שכן הדין.

על לשונה של תוספתא זו שואלים: מאי [מה] משמעות הלשון 'ולא עוד' מה חידוש יש בדבר? ומשיבים: לא מיבעיא קאמר [בסגנון "לא נצרכה" אמר]. לא מבעיא פסח [לא נצרכה לומר בפסח] שיש להם נימוק תקף, דמצי אמרי ליה: כי קבלינך לתקוני זביחה [שיכולים הם לומר לו: כאשר קבלנוך הרי היה זה כדי לתקן את הזבח] שאנחנו צריכים מספר מסוים של אנשים, אבל לא לאכילה משותפת. אלא אפילו סיבולת נמי [גם כן] דצוותא בעלמא הוא [שחברות, שיתוף, בלבד הוא] רשאין לומר לו: טול חלקך וצא.

איכא דאמרי [יש אומרים]: הא לא איבעיא לן [בעיה זו לא נסתפקה לנו] אם יכולים בני חבורה לומר לאחד מהמנויים שידיו יפות טול חלקך, אלא הכי הוא דאיבעיא לן [כך נסתפק לנו]: בני חבורה רשאין לחלק לשתי חבורות גם אם אין טעם מיוחד בדבר או אינן רשאין לחלק?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות — רשאין לומר לו: טול חלקך וצא. נלמד מכאן: אם היו ידיו יפות — אין [כן], אם אין ידיו יפות — לא. ומסכמים: אכן, שמע מינה שאין רשאים להיחלק ללא סיבה.

ואגב הדבר מסופר מעשה שהיה: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע עריבו ריפתא בהדי הדדי [ערבו את לחמם זה עם זה] לאכול בצוותא, אדאכיל רב הונא בריה [בנו] של ר' יהושע חדא [פרוסה אחת] אכיל רב פפא ארבע פרוסות, אמר ליה [לו]: פלג לי [חלק לי] את הסעודה, שאוכל לאכול את חלקי. אמר ליה [לו]: קבילתון [קבלתם על עצמכם את חברתי],

איתיביה כל הני תיובתא, ושני כדשנינן [הקשה לו כל אותן קושיות שהקשינו והוכחות שהבאנו ותירץ לו כפי שתירצנו] ששם מדובר במקרה מיוחד. איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו במפורש בענין בני חבורה. אמר ליה [לו]: התם דאמרי ליה כי קבלינך לתיקוני זביחה [שם שאומרים לו החברים כאשר קיבלנו אותך היה זה כדי לתקן את הזבח] אבל בסעודת רעים אם מקבלים אדם מקבלים אותו לצורך כל הסעודה בכל דרך וכמות שיאכל. איתיביה [הקשה לו] מענין סיבולת, פלג ליה [חלק לו].

בהזדמנות אחרת אזל ר' הונא בנו של ר' יהושע עריב בהדי רבינא [עירב את סעודתו יחד עם רבינא] אדאכיל [עד שאכל] רב הונא, בריה [בנו] של רב יהושע חדא [פרוסה אחת] אכיל [אכל] רבינא תמניא [שמונה]. אמר רב הונא בהיתול: מוטב להשתתף עם מאה פפי ולא חדא רבינא [מאה רב פפא ולא רבינא אחד] ששותפות עמו קשה יותר.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו (חגיגת ארבעה עשר בניסן) והוא מקבל מהם כסף עבור חלקם — מעות שבידו חולין ואין בהן קדושה. והמוכר עולתו ושלמיו לאחר — לא עשה ולא כלום שאין תוקף למכר זה כל עיקר ומעות כל שהן אותו הכסף שקבל יפלו לנדבה לעולות ציבור במקדש.

ומקשים: וכי מאחר שלא עשה ולא כלום מעות אמאי [מדוע] יפלו לנדבה? הרי הן חולין גמורים! אמר רבא: קנסא [קנס] שקנסו אותו חכמים שלא כדי יעשה כן. ומאי [ומה פירוש] "כל שהן" ששנינו שם — הכוונה אף על גב דלא הוו שוו אלא ארבעה [אף על פי שאין שוים קרבנות אלה אלא ארבעה] זוזים ויהבו ליה [ונתנו לו] חמשה והיתה בכך טעות אפילו בההיא יתירא נמי קנסוהו רבנן [אפילו באותו דינר יתר גם כן קנסו אותו חכמים] שיפול לנדבה ואינו נחשב כמתנה.

אמר עולא ואיתימא [ויש אומרים] ר' אושעיא: איפשר ידעי חברין בבלאי טעמא דהאי מילתא [שמא יודעים חברנו הבבליים טעמו של דבר זה], שהרי זה בעל הטלה הפריש טלה לפסחו וחלה עליו איפוא קדושה, וזה הפריש מעות לפסחו ומעות אלה קודש הן ובהן הוא קונה חלק מן הקרבן, היאך הקדש חל על הקדש כיצד יכול להיות שהקדש של המעות חל על טלה ההקדש, דקתני [ששנינו]: מעות שבידו חולין, וכיצד נתחללו אותן מעות על אותו פסח שהיה אף הוא מוקדש מתחילתו?