ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף שבידו לטבול בו ביום ויהא דינו כטבול יום! ועולא אמר: אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ.

ושואלים: לשיטת רב, מאי שנא [במה שונה] טבול יום דחזי לאורתא [שהוא ראוי להיות טהור לערב] טמא שרץ נמי חזי לאורתא [גם כן ראוי לערב] שבוא הערב מטהרו! ומשיבים: מחוסר טבילה הוא וכיון שמחוסר הוא מעשה של טבילה אינו ראוי עדיין.

ומקשים: אם כן טבול יום נמי [גם כן] מחוסר הערב שמש! ומשיבים: שמשא ממילא ערבא [השמש ממילא שוקעת] ואין הוא צריך לעשות מעשה בכך, ולכן אין הדבר נחשב כמחוסר מעשה.

ומקשים: אם כן מחוסר כפורים נמי [גם כן] הא [הרי] הוא מחוסר כפרה מעשה של הבאת קרבן כפרתו! ומשיבים: שקינו בידו שזוג התורים או בני היונה ("קן") שצריך לכפרה נמצא כעת בידו ועומדים להקריבו.

ומקשים: אם כן טמא שרץ נמי [גם כן] נאמר בו: הרי מקוה לפניו ויטבול! ומשיבים: בטמא שרץ יש לחשוש דילמא פשע [שמא יתרשל] ולא יטבול. ומקשים: אי הכי [אם כך] מחוסר כפורים נמי [גם כן] יש לחשוש דילמא פשע [שמא יתרשל] ולא יקריב! ומשיבים: כגון דמסרינהו [שמסר אותם את קרבנותיו] לבית דין של כהנים ואז אין לחשוש עוד,

וכדברי רב שמעיה, שאמר: חזקה אין בית דין של כהנים עומדין משם ממקום מושבם במקדש עד שיכלו מעות שבשופרות כלומר: כל הכסף שנצטבר בקופה המיועדת לקינים דואגים להוציאו ולהקריב את כל הקרבנות של אותו יום,

ושואלים: האם לשיטת רב, מדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דגזרו ביה [מן התורה ראוי הוא טמאי שרץ שישחטו עבורו אלא חכמים הם שגזרו בו] אולם אם כן, אלמה [מדוע] אמר רב לענין ציבור שהיה חציו טהור וחציו טמא מטמאין אחד מהם בשרץ כדי שיהא רוב צבור טמא, ויעשו הכל בטומאה, ואם טמא שרץ ראוי מן התורה הריהו איפוא כטהור גמור ואיך יוכרע דינו של כל הציבור בשלו לעשות את הפסח בטומאה

אלא יש לומר כי לשיטת רב מדאורייתא נמי לא חזי [מן התורה גם כן אינו ראוי] דכתיב [שנאמר] "איש איש כי יהיה טמא לנפש... ועשה פסח לה' בחודש השני בארבעה עשר יום" (במדבר ט, ט-י). מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] בכל אלה הקרויים טמאי מתים ("טמא לנפש") ואפילו שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח שאם יזו עליו בו ביום יטהר לגמרי דהיינו [שזהו] טומאת שרץ ובכל זאת אמר רחמנא: נידחי [אמרה התורה: שידחה]!

וכי תימא ממאי דהכי [ואם תאמר: מנין שכך]? שמדובר בטמא שרץ, אולי המדובר בטמא מת וכפי שאכן נאמר בפסוק ("טמא לנפש"), וטמא מת אינו ראוי לערב?

ומשיבים: סבר לה כר' יצחק שאמר: אותם אנשים טמאים שבאו לשאול את משה במדבר טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח, שנאמר: "ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא" (במדבר ט, ו) ונדייק: ביום ההוא הוא שאינן יכולין לעשות, אבל למחר יכולין לעשות אם היו נטהרים בו ביום ובכל זאת אמר רחמנא [אמרה התורה] נדחו [שידחו].

תנן [שנינו במשנה]: זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי שלו כשחל בארבעה עשר בניסן. מאי לאו דלא טביל [האם לא מדובר כאן בזב שעדיין לא טבל] שלא היה סיפק בידו לטבול בו ביום ושמע מינה [ולמד מכאן]: שוחטין וזורקין על טמא שרץ שדרגת טומאתו זהה לזב בעל שתי ראיות! וקשה על רב.

ודוחים: לא, יש לומר דטביל [שטבל כבר]. ומקשים: אי טביל מאי קא משמע לן [אם טבל מה משמיע לנו בכך] הלוא בשעת אכילה יהא טהור ודאי! ומשיבים הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], דאף על גב [שאף על פי] שמחוסר עדיין הערב שמש, קמשמע לן [השמיע לנו] דשמשא משילא ערבא [שהשמש ממילא שוקעת] ואין זה קרוי מחוסר מעשה.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסופה של משנתינו]: ראה שלש ראיות שוחטין עליו בשמיני. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי ומדובר כאן דטביל [שטבל כבר] הזב הרי איצטריך [הוצרך] לומר הלכה נוספת זו שיש בה חידוש

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] ראה שתי ראיות והריהו עומד בשביעי הוא שלא מחוסר מעשה שהרי כבר טבל אבל ראה שלש והריהו עומד בשמיני שמחוסר מעשה שהרי הוא מחוסר כפרה לא יהא דינו כן, לכן קא משמע לן [השמיע לנו] דאף על גב [שאף על פי] שהוא מחוסר כפרה בכל זאת שוחטין וזורקין עילויה [עליו].

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהאמור במשנה ראה שתי ראיות ועומד בשביעי מדובר כאן דלא טביל [שעדיין לא טבל] ראה שלש ועומד בשמיני למה לי לומר?

הלוא אפשר ללמוד זאת בקל וחומר השתא [עכשיו] יש לומר שזב שראה שתי ראיות ועומד בשביעי דלא טביל [שלא טבל] דטמא מעליא הוא [שטמא גמור הוא] ובכל זאת שחטינן וזרקינן עילויה [שוחטין וזורקין אנו עליו], ראה שלש ראיות ועומד בשמיני דטביל, ליה בשביעי [שכבר טבל בשביעי] דקלישא [שקלושה] טומאה שבו שהרי אין הוא טמא אפילו בטומאת טבול יום אלא שאסור לו עוד לבוא למקדש משום שהוא מחוסר כיפורים לא כל שכן דשחטינן וזרקינן עילויה [שאנו שוחטים וזורקים עליו].

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] ראה שתי ראיות ועומד בשביעי דשחטינן עילויה [שאנו שוחטים עבורו] מדובר בזב דטביל [שטבל].

ודוחים: לא, לעולם אימא לך דלא טביל [יכול אני לומר לך שמדובר בשלא טבל] ובכל זאת איצטריך [הוצרך] ללמדנו גם לענין זב שראה שלוש ראיות. כי סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר] בשביעי הוא שמותר משום שבידו לתקן בעצמו, שיכול ללכת למקוה ולטבול,

אבל בשמיני שאין בידו להקריב קרבן והוא תלוי באחרים, אימא פשעי ביה כהנים [שמא יתרשלו בו הכהנים] וכל עוד לא הקריבו יהא פסול, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם כאן אין לחשוש כדרב שמעיה שאפשר לסמוך על בית דין של כהנים.

א שנינו במשנה: והזבה שוחטין עליה בשמיני לזיבתה. תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב אדא בר אהבה: "והזבה שוחטין עליה בשביעי שלה". אמר ליה [לו]: זבה בשביעי שלה מי חזיא [האם היא ראויה]? אפילו לשיטת מאן [מי] שאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ — הני מילי [דברים אלה] אמורים בטמא שרץ בלבד, דחזי לאורתא [שראוי לאכול בערב] ואילו הא [זו, הזבה] עד למחר דמתיא [כשהיא מביאה] כפרה לא חזיא [ראויה]! אלא אימא [אמור] בגירסת ברייתא שבידך "בשמיני".

ומקשים: אם כן, פשיטא [פשוט מובן מאליו]! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כיון דמחסרא כפרה [שמחוסרת כפרה] עדיין, הריהי כמחוסרת מעשה ולא תהא ראויה, קא משמע לן [השמיע לנו] כדרב שמעיה, שיש לסמוך בזה על בית דין של כהנים.

רבינא אמר: "נדה" תנא קמיה [שנה לפניו] חוזר המשניות: "והנדה שוחטין עליה בשביעי".

אמר ליה [לו]: נדה בשביעי מי חזיא [האם היא ראויה]? שהרי אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] שוחטין וזורקין על טמא שרץ הרי זה משום דחזי לאורתא [שהוא ראוי לערב], ואילו נדה לאורתא דשביעי הוא דטבלה [לערב שביעי הוא שטובלת] שאין טבילת נדה אלא בלילה ולא ביום ואם כן, עד שמיני דעבדה [שהיא עושה] הערב שמש לא חזיא [אינה ראויה] שהריהי עדיין טבולת יום ואסורה בקדשים עד למחרת! אלא אימא [אמור, תקן] נדה "בשמיני".

ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! השתא ומה זבה דמיחסרא כפרה [עכשיו ומה זבה שמחוסרת קרבן כפרה] שוחטין וזורקין עליה בשמיני, נדה דלא מיחסרא כפרה [שאינה מחוסרת כפרה] צריכה למימר [לומר] דשחטינן וזרקינן עלה [שאנו שוחטים וזורקים עליה]?!

ומשיבים: נדה איצטריכא ליה [הוצרכה לו], הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] חידוש: בשמיני — אין [כן] בשביעי — לא, כדתניא [כפי ששנויה ברייתא]: כל חייבי טבילות שבתורה טבילתן בשעות היום, אבל נדה ויולדת טבילתן בלילה.

ומקור לדבר בברייתא אחרת: יכול תהא הנדה או היולדת טובלת מבעוד יום כשאר חייבי טבילה? תלמוד לומר: "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (ויקרא טו, יט). נאמר פעמיים המילה "תהיה" ללמד: תהא בנדתה כל שבעה ימים שלמים עד שיגמר כל היום השביעי, ולכן יכולה לטבול רק אור לשמיני. ואילו יולדת איתקש [הושוותה בכתוב] לנדה: "אשה כי תזריע וילדה...כימי נידת דוותה תטמא".

ב משנה האונן (האבל על מת שעדיין לא נקבר)