פריצותא [פריצות] מחשש משכב זכור.

א גופא [לגופה] של הבעיה בענין חבורת נשים. שנינו: אשה בפסח ראשון — שוחטין עליה בפני עצמה ובשני — עושין אותה טפילה (נוספת, נספחת) לאחרים, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אשה בפסח שני שוחטין עליה בפני עצמה, ואין צריך לומר ששוחטים לה בפני עצמה אף בפסח ראשון. ר' שמעון אומר: אשה אפילו בראשון עושין אותה טפילה לאחרים, בשני אין שוחטין עליה כל עיקר.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו]? ומסבירים: ר' יהודה סבר נאמר: "במכסת נפשת... תכוסו על השה" (שמות יב, ד), ודורש: "נפשות" הרי הכל בכלל זה ואפילו נשים. וכי תימא אי הכי אפילו בשני נמי [ואם תאמר אם כך אפילו פסח שני גם כן] יעשו עבור נשים לבדן, לכן כתיב [נאמר] במי שהקריב גם את הפסח השני "חטאו ישא האיש ההוא" (במדבר ט, יג) ללמדנו: איש — אין [כן] אשה — לא,

וכי תימא [ואם תאמר] אי הכי [אם כך] אפילו כטפילה נמי [גם כן] בשני לא תביא אשה, ומשיבים: לכך אהני [הועיל] מה שכתוב בפסח שני: "ככל חקת הפסח יעשו אותו" (במדבר ט, יב) שמשווה פסח שני לראשון לטפילה בעלמא [בלבד], של הנשים בו.

ושואלים: ור' יוסי מאי טעמיה [מה טעמו]? משום דכתיב נאמר בפסח ראשון: "במכסת נפשת" והרי אפילו אשה בכלל זה וכתיב [וכן נאמר] בפסח שני: "וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (במדבר ט, יג) ומכאן נלמד: נפש — ואפילו נשים. ואלא מה שנאמר בסוף הפסוק: "חטאו ישא האיש ההוא" שיש בו לשון הדגשה ומיעוט, למעוטי מאי [למעט את מה] בא? ומשיבים: למעוטי [למעט] ילד קטן הבטל מקרבן פסח מחיוב כרת, והדיוק הוא מן הכתוב "איש" — ולא קטן.

ור' שמעון מה טעמו — כתיב [נאמר] בפסח ראשון: "איש לפי אכלו תכוסו על השה "ללמדנו: איש — אין [כן] אשה — לא. וכי תימא אי הכי אפילו טפילה נמי [ואם תאמר אם כן אפילו כטפילה גם כן] אין לצרף אשה, אלא ודאי אהני ליה [הועיל לו] הכתוב "במכסת נפשת" שאינו מיוחד לאנשים, לטפילה.

וכי תימא [ואם תאמר] לטעם זה אפילו בשני נמי [גם כן] אפשר יהא לצרף אשה כטפילה לחבורת עושי הפסח אלא מיעט רחמנא [מיעטה התורה] נשים בשני דכתיב [שנאמר]: "חטאו ישא האיש" לדייק: איש — אין [כן] אשה — לא. ושואלים: אותה הדגשה "איש" ממאי קממעיט ליה. [ממה ממעט אותו כתוב]? אי [אם] תאמר מחיוב גמור לעשות פסח שני, השתא בראשון לא [עכשיו, הרי אומרים אנו שאפילו בראשון אין האשה חייבת] בשני מיבעיא [נצרכה לומר]? והרי אין השני אלא השלמה לראשון! אלא לאו [האם לא] הכוונה לפטור את האשה אפילו מטפילה.

ושואלים: ומאי [ומה הוא] אותו כתוב שנאמר בו "איש" בפסח ראשון דקאמר [שאמר] וציטט ר' שמעון? אי נימא [אם תאמר] שהתכוון לכתוב: "ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית" (שמות יב, ג) אולם ההוא [אותו] כתוב מיבעי ליה [נצרך לו] ללימוד אחר, וכמו שדרשו ר' יצחק, שאמר מכאן למדים: שאיש גדול זוכה בקנינו או בקבלתו חפץ לאחר, אבל אין קטן זוכה, שאין לקטן אישיות משפטית כדי לזכות בקנין.

ואלא תאמר שמן הכתוב "איש לפי אכלו תכוסו על השה" (שמות יב, ד), אולם הא [הרי] כיון שר' יוסי סבר בדין במת יחיד כר' שמעון שאין מקריבין בה את הפסח, מן הסתם ר' שמעון נמי [גם כן] סבר לה כר' יוסי ששוחטים פסח על יחיד ואם כן ההוא [אותו כתוב] "איש לפי אכלו תכוסו על השה" מיבעי ליה [נצרכה לו] ללמדנו ששוחטין את הפסח על היחיד ולא ללימוד אחר שהרי זהו מקור דינו של ר' יוסי.

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' שמעון אם כן שרק לדבר זה היה הכתוב בא נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "לפי אכלו" שהיא לשון יחיד ונבין ששוחטים אף על היחיד, מאי [מהו] לשון "איש" האמורה כאן שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שני דברים], הן ההיתר ליחיד לשחוט עליו את הפסח, והן שיהיה זה איש ולא אשה.

ושואלים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] שאמר ר' אלעזר: אשה בפסח ראשון — חובה, בפסח שני — רשות, ודוחה את השבת. עוד טרם בירור השאלה תוהים: אי [אם] הקרבת פסח שני לנשים רשות הינה אמאי [מדוע] דוחה את השבת? אלא אימא [אמור, תקן] את המשפט וגרוס כך: בפסח שני רשות ובראשון חובה ודוחה את השבת. כמאן [כשיטת מי] כשיטת ר' יהודה שראינו שזו דעתו.

אגב דברים קודמים מביאים מה שאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: אין עושין בפסח חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול שכיון שהגרים נלהבים ומדקדקים הרבה בדברי תורה, שמא יוסיפו בו דקדוקי מצוות יתירים, ויביאו לידי פסול שלא כדין.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: קרבן פסח ומצה ומרור בלילה הראשון של פסח חובה לאוכלם, מכאן ואילך רשות, ר' שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים רשות.

ותחילה נברר: אהייא קאי [על איזה דבר מתייחסת הלכה זו]? אילימא [אם תאמר] שמדובר כאן בקרבן פסח, וכי פסח כל שבעה מי איכא [האם ישנו]? והרי ודאי שלאחר לילה ראשון אין מקום לדבר בו לא על חובה ולא על רשות! ואלא תאמר שמדובר כאן על מצה ומרור, אימא סיפא [אמור את סופה של אותה ברייתא]: ר' שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים רשות,

וכי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] ר' שמעון הא [זו] שאמר ר' אלעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה! ולא רק מתקנת חכמים, אף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז, ג), ללמדנו: כל מי שישנו (שחל עליו) איסור של בל תאכל חמץ — ישנו גם במצות עשה של קום אכול מצה. והני [ואותן] נשים הואיל וישנן ב"בל תאכל חמץ" שהרי הנשים חייבות להשמר בכל איסורים של התורה כגברים — ישנן גם בקום אכול מצה ואם כן אי אפשר לומר כן.

אלא אימא [אמור] פסח מצה ומרור ביום הראשון של פסח חובה, מכאן ואילך רשות לאכול את המצה והמרור. ר' שמעון אומר: פסח מעיקרו באנשים חובה ובנשים רשות כשיטתו שכבר נתבררה קודם.

ג משנה אונן מי שמת לו קרוב ועדיין לא נקבר, ואסור באכילת קדשים בו ביום — טובל על פי תקנת חכמים שעשו הבדל בין אונן ואדם אחר, ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים אחרים. שגזרו חכמים שתקופת האנינות (שבה אסור לאדם להתעסק ולאכול מן הקדשים) חלה גם על הלילה שלאחר יום האבל, ולענין קרבן פסח לא עמדו על גזרתם משום שהקפידה התורה במצוה זו ויש חיוב כרת על מי שאינו מקריב פסח. ועוד לענין זה: השומע על מתו לאחר זמן, וחלה עליו אנינות רק מדברי חכמים,