שבודקין את מקום בית הפרס לפני שעובר בו (אם אין לו דרך אחרת) כדי לעשות את הפסח לדעת אם נוגע או מאהיל על עצמות מתים, ואם לא נמצאו — הריהו טהור עבור עושי פסח, אבל אין בודקין לצורך אוכלי תרומה.

ושואלים: מאי [מהו] בודקין, מה היא בדיקה זו שאמרנו שעושים לצורך עושי פסח? אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס בפיו שהוא נופח באבק הדרך, כדי לדעת אם טמונה עצם כלשהי בתוך האבק. רב יהודה בר אביי משמיה [משמו] של רב יהודה אמר בדומה לזה: בית הפרס שעברו בו רבים וכבר נידש ברגלים טהור, שאנו מניחים שבדריסת הרגל הוסרו ונשברו העצמות שהיו בו, ומאחר שכל טומאת בית הפרס היא מדברי סופרים הרי לענין פסח לא גזרו לחשוש שמא עדיין נשאר דבר מה, מה שאין כן לתרומה.

א משנה מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הפסח הראשון בארבעה עשר בניסן — יעשה את הפסח השני בארבעה עשר באייר. ובכלל שגג וטעה בענין הפסח או נאנס באונס כלשהו ולא עשה את הפסח הראשון — אף הוא יעשה את הפסח השני. אם כן, שכל מיני אונס בכלל זה למה נאמר בתורה טמא, או שהיה בדרך רחוקה? לומר שאלו הטמא והרחוק פטורין מהכרת אם לא עשו פסח שני ואלו חייבין בהכרת וכאשר עוד יבואר בתלמוד.

ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו (עבורו) את דם הפסח, והגיע לעת ערב לאכול את הפסח, אבל בשעת שחיטה היה רחוק, מה דינו? רב נחמן אמר: הורצה בזריקה זו ואינו צריך לעשות פסח שני. רב ששת אמר: לא הורצה ויעשה פסח שני. ומסבירים את שיטותיהם. רב נחמן אמר: הורצה, כי מי שהיה טמא או בדרך רחוקה מיחס [לחוס] הוא שחס רחמנא [הכתוב] עליו שתהא לו תקנה אחרת ויעשה פסח שני. ואי עביד [ואם עשה] בכל זאת בפסח ראשון — תבא עליו ברכה. ורב ששת אמר: לא הורצה, שאדם זה מידחא דחייה רחמנא [דחה אותו הכתוב] כטמא. שכשם שהטמא אינו רשאי להקריב אם ירצה בכך, כן נדחה גם זה שהיה בדרך רחוקה.

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את דעתי זו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון — יעשה את השני. ונדייק מהלשון "ולא עשה": מכלל דאי בעי [מכאן שאם היה רוצה] — עבד [היה עושה] ונפטר מן השני ולכן היה צורך לומר שלא עשה את הראשון.

ומעירים: ורב ששת אמר לך [יכול היה לומר לך] בדחייה להוכחה זו: אי הכי [אם כך אתה מבין] סיפא דקתני [סופה של המשנה ששנינו]: שגג או נאנס ולא עשה את הראשון — יעשה את השני. מדקתני [מתוך ששנה] ולא עשה, מכלל הדברים אתה לומד לשיטתך דאי בעי [שאם היה רוצה] — עבד [היה עושה]. ואולם הסבר כזה אינו מתקבל על הדעת, שהרי נאמר במפורש שגג, והרי נאמר גם נאנס, ולא יכול לעשות!

אלא חייב אתה להבין את המשנה בעל כורחך באופן אחר ואף שאין הדבר מפורש, שהרי ודאי גם מזיד מי שהזיד ולא עשה קתני בהדייהו [שנה יחד אתם] עם המקרים האחרים. ויש להבין את הכתוב במשנה ולא עשה את הראשון, שנמנע מעשייתו במזיד, הכא נמי [כאן גם כן] באותו אופן פירוש ההתחלה: אונן קתני בהדייהו [שנה יחד אתם] בתוך המשפט הראשון טמא או בדרך רחוקה או מי שלא עשה את הראשון מפני אונס אחר של אנינות.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] על פי הסבר זה, דקתני [ששנינו]: אלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת, ונברר: אהייא [על איזה מהם] הכוונה? אילימא [אם תאמר] שנאמר חיוב כרת על השוגג ונאנס, וכי שוגג ונאנס בני כרת נינהו [הם]?! והרי אין אדם חייב כרת אלא על מה שחטא בזדון ומדוע יתחייבו כרת! אלא לאו [האם לא] אותו ביטוי "חייבין כרת" מדובר במזיד ואונן שאם לא יביאו פסח שני — יהיו חייבים כרת.

ורב נחמן אמר לך כנגד נימוקים אלה: לעולם יש לפרש שבמשנה נרמז בתוספת רק מזיד לחודיה [לבדו] ואין לדייק מלשון ריבוי "חייבין" ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא [שהיה צריך לו לשנות] "חייב" בלשון יחיד, והאי דקתני [וזה ששנינו] "חייבין" הוא מפני גדר הלשון איידי דתנא רישא [על ידי, מתוך ששנה בתחילה] "פטורין" בלשון רבים תנא סיפא [שנה בסופה] גם כן בלשון רבים "חייבין" ואין להוכיח מכאן. עד כאן הוכחתו של רב נחמן ודחייתה על ידי רב ששת.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את דעתי זו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' עקיבא אומר: נאמר "טמא" ונאמר "בדרך רחוקה"