ואחד שינוי מקום שעברו האוכלים ממקום למקום — אין צריך לברך פעם שניה. מיתיבי [מקשים] מברייתא שבה נאמר: שינוי מקום — צריך לברך, שינוי יין — אין צריך לברך, והיא תיובתא [קושיה חמורה] על ר' יוחנן! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] והושבו דבריו.

א מסופר: יתיב [ישב] רב אידי בר אבין קמיה [לפני] רב חסדא, ויתיב [וישב] רב חסדא וקאמר [ואמר] הלכה משמיה [משמו] של רב הונא: הא [זה] שאמרת כי בשעת שינוי מקום ממקום הקידוש למקום הסעודה צריך לברך, לא שנו אלא כשמשנה מקומו מבית לבית, אבל אם משנה מקומו ממקום למקום באותו בית — לא.

אמר ליה [לו] רב אידי בר אבין: הכי תנינא ליה במתניתא דבי רב הינק [כך שנינו זאת במשנתו של בית מדרשו של רב הינק], ואמרי ליה במתניתא דבי בר הינק כוותיך [ויש אומרים שאמר לו: בברייתא של בית מדרשו של בן הינק שנויה כשיטתך]. ושואלים: אם כן שיש ברייתא כזו, וכי רב הונא מתניתא קא משמע לן [ברייתא רצה להשמיענו] ומדוע אמרה בשמו? ומתרצים: רב הונא מתניתא [אותה ברייתא] לא שמיע ליה [שמע, ידע, אותה] ומעצמו חידש הלכה זו.

ותו [ועוד] מסופר באותו ענין: יתיב [ישב] רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה [ואמר משם עצמו] ולא בשם רבותיו: הא [זה] שאמרת כי בשעת שינוי מקום ממקום הקידוש למקום הסעודה צריך לברך, לא אמרן [אמרנו] כן אלא אם היתה סעודתו בדברים שאין טעונין ברכה חשובה, לאחריהן כגון מים או פירות שאינם חשובים שצריך האוכל לאומרה דווקא במקומן, כלומר, במקום שאכלם, ולכן עמידתו ללכת למקום אחר הוכיחה שסיים סעודתו ולכן אם הוסיף לאכול מהם במקום אחר הרי זו סעודה בפני עצמה וצריך לחזור ולברך,

אבל אם אכל דברים הטעונין ברכה חשובה לאחריהן כגון שבעת המינים, ולכן צריכה שתיאמר דווקא במקומן, הרי עמידתו ממקומו לא הוכיחה דבר על סיום הסעודה, ולכן אם הלך למקום אחר והוסיף לאכול שם מאותם פירות — אין צריך לברך ברכה שניה נוספת לפני האכילה. מאי טעמא [מה טעם] לקיבעא קמא הדר [לקביעות הראשונה חוזר] ובודאי דעתו כשאוכל במקום אחר שהוא ממשיך את סעודתו הראשונה. ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה אם עמד ממקומו והלך למקום אחר והוסיף שם ואכל מאותם דברים — צריך לחזור ולברך.

מיתיבי [מקשים] על רב חסדא מברייתא: בני חבורה שהיו מסובין לשתות, ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה, כשהן יוצאין — אין טעונין ברכה למפרע (ברכה אחרונה) על המזון שאכלו, כשהן חוזרין — אין טעונין ברכה לכתחלה (ברכה ראשונה) על המזון שיאכלו.

במה דברים אמורים — שהניחו שם באותו מקום זקן או חולה שאינו יכול ללכת, שאפשר לומר שיש עוד קבע לסעודה זו, אבל אם לא הניחו שם לא זקן ולא חולה, הרי כשהן יוצאין ממקומם — טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין — טעונין ברכה לכתחלה.

ונדייק: מדקתני [ממה ששנינו] עקרו רגליהן, הרי מלשון זו משמע שבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן [עוסקים אנו], שלשון עקירה משמעה שסעודה זו היתה כדרכה צריכה עוד להמשך והיתה צריכה ברכה אחרונה אבל הם נעקרו מסיבה כלשהי טרם זמנם והולכים, וטעמא [והטעם, דוקא] שהניחו שם זקן או חולה הוא שכשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה,

אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה אף אחד, הרי כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע — מברכים ברכה אחרונה על מה שאכלו וכשהן חוזרין טעונין ברכה [מברכים] לכתחלה, ואם כן קשיא [קשה] לשיטת רב חסדא הסובר שאפילו לא חזרו למקומם אלא המשיכו סעודתם במקום אחר, אינם צריכים לחזור ולברך בתחילה!

אמר רב נחמן בר יצחק: