א גמרא אמר ריש לקיש זאת אומרת מסדר הדברים האמור במשנה כי מצו‍ת צריכות כוונה כלומר, צריך אדם להתכוון בשעת עשיית המצוה שהוא עושה בכך את אותה מצוה ויוצא בכך ידי חובתו. ומכאן הראיה: כיון שאת החזרת בפעם הזו שלא בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה [בזמן חיובו של המרור הוא שאוכל אותה], אלא רק על ידי ברכת "בורא פרי האדמה" הוא דאכיל ליה [שאוכל אותה]. ודילמא [ושמא] לא איכוון [התכוון] לצאת ידי חובת מרור, הלכך בעי למהדר לאטבולי [לכן צריך לחזור ולהטבילו] לשם מרור. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] כי מצוה לא בעיא [צריכה] כוונה, אם כן למה לך תרי טיבולי [שני טיבולים]? והא טביל ליה חדא זימנא [והרי כבר טבל פעם אחת]!

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? דילמא [שמא] תאמר: לעולם מצו‍ת אין צריכות כוונה. ודקאמרת [ומה שאמרת] תרי טיבולי [שני טיבולים] למה לי? יש להשיב: כי היכי דליהוי היכירא [כדי שיהיה היכר] שבפסח לתינוקות, לכך נוהגים במנהגים שונים ומוזרים כדי שישאלו התינוקות מה נשתנה ובכלל זה אף הטיבול הנוסף.

וכי תימא [אם תאמר]: אם הטעם רק משום היכר אם כן לישמעינן [שישמיענו במשנה הלכה זו] גם בשאר ירקות ולא באכילת חזרת שלפני ושאחרי אכילת מצה? יש לומר כי אילו אשמעינן [היה משמיע לנו] שאר ירקות, הוה אמינא [הייתי אומר]: היכא דאיכא [מקום שיש] שאר ירקות הוא דבעינן תרי טיבולי [הוא שאנו צריכים בו שני טיבולים] לירקות האחרים וגם במיוחד למרור, אבל אם היתה לו חזרת לחודא [לבדה] לא בעי תרי טיבולי [אינו צריך שני טיבולים] ודיו בפעם אחת, לכן קמשמע לן [השמיע לנו] שאפילו אם יש לו חזרת בלבד בעינן תרי טיבולי [צריכים אנו שני טיבולים], כי היכי דליהוי ביה היכירא לתינוקות [כדי שיהיה בה היכר לתינוקות].

ועוד תניא [שנינו בברייתא]: אכלן את הירקות הללו של הפסח דמאי (שלא ידוע אם התעשרו כבר), כגון שקנה את הירקות מעם הארץ — יצא. אכלן בלא מתכוין — יצא. אכלן לחצאין תחילה חצי זית למרור והפסיק ואחר כך אכל חצי זית נוסף, גם אז — יצא.

ובלבד שלא ישהא בין אכילה של חצי כזית אחד לחבירתה יותר מכדי הזמן המספיק לאכילת פרס (חצי ככר לחם) שאז שוב אין אכילות מצטרפות. ומכאן מוכח שאף אם אכלן בלא כוונה יוצא, וקשה אם כן לריש לקיש!

ומשיבים: תנאי היא [מחלוקת תנאים היא] בענין זה. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: אף על פי שטיבל לפני האוכל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין, ולכאורה הטעם בזה הוא שמשום שלא כיוון באכילה הראשונה לכך צריך להביא לפניו פעם נוספת ובאכילה זו יכוון לשם מצוה.

ומקשים: ואכתי [ועדיין] גם לאחר הבאת מקור זה ממאי [ממה] אתה מסיק שר' יוסי סבור כן מפני שלדעתו מצוות צריכות כוונה? דילמא קסבר [שמא סבר] ר' יוסי מצו‍ת אין צריכות כוונה, והאי דבעינן תרי טיבולי כי היכי דתיהוי היכירא לתינוקות [ומה שאנו צריכים שני טיבולים כדי שיהיה היכר לתינוקות]. טענה זו דוחים: אם כן הוא מאי [מה לשון] "מצוה" יש בדבר זה שאמר כאן ר' יוסי, שהרי בהיכר לתינוקות עצמו אין משום מצוה, אלא ודאי המצוה היא מצות אכילת מרור עצמה ולכן צריך לחזור ולאכול מפני שמצוות צריכות כוונה.

ב שואלים: מאי [מה הם] שני תבשילין שהוזכרו במשנה? אמר רב הונא: כגון סילקא וארוזא [תרד ואורז]. מסופר: רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא [היה מחזר על תרד ואורז] לאכלם בליל פסח הואיל ונפיק מפומיה [ויצא מפיו] של רב הונא ואף שידע שלא התכון רב הונא דווקא לירקות אלה, מכל מקום רצה לקיים כלשון הרב בדיוק.

אמר רב אשי: שמע מינה [למד ממנה] מדברי רב הונא גם הלכה אחרת בדרך אגב, כי לית דחייש להא [אין מי שחושש לדבר זה] שאמר ר' יוחנן בן נורי. דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא לכל דבר וחייבין על חימוצו כרת בפסח ואדם יוצא בו ידי חובתו משום מצה אם שמרו מחימוץ בפסח. ולכן משמיע לנו רב הונא שאין חוששים לכך.

חזקיה אמר: שני תבשילין אלה הם אפילו דג וביצה שהיו מורחים עליו לצורך טיגונו. ואילו רב יוסף אמר: צריך שני מיני בשר היו מביאים לפניו בליל הפסח, אחד זכר לקרבן הפסח, ואחד זכר לקרבן חגיגה הנאכלת עם הפסח. רבינא אמר: אפילו גרמא ובישולא [חתיכת בשר שעל העצם ורוטב שנתבשלה בו], הרי הם נחשבים כשני תבשילין.

ג לענין דין ירקות מבררים: פשיטא [פשוט ברור לנו], היכא דאיכא [היכן שיש] שאר ירקות חוץ ממרור מברך בטיבול ראשון אשאר ירקות "בורא פרי האדמה" ומכווין לפטור בברכה זו אף את המרור שייאכל מאוחר יותר ואכיל [ואוכל] מהם, והדר [ואחר כך] בטיבול שני מברך על החזרת "על אכילת מרור" ואכיל [ואוכל] ממנו.

אולם היכא דליכא אלא חסא מאי [היכן שאין אלא חזרת מה דינו]? כיצד ומתי עליו לברך? אמר רב הונא: מברך מעיקרא אמרור [מברך מתחילה על המרור] "בורא פרי האדמה" ואכיל [ואוכל] ולבסוף לאחר המצה מברך עליה [עליו] "על אכילת מרור" ואכיל [ואוכל].