צריך לשקועיה [לשקע אותה] בחרוסת משום קפא (מרירות וארס) שיש בחזרת. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר כי לא צריך לשקועיה [אין צריך לשקעה היטב] אם כן נטילת ידים לאכילת מרור למה לי? הא [הרי] לא נגע בידיו במשקה וממילא לא טימאהו! ודוחים: ודילמא לעולם אימא לך [ושמא לעולם אומר לך]: לא צריך לשקועיה [אין צריך מן הדין לשקעו] וקפא מריחא מיית [והארס מן הריח הוא מת ובטל]. אלא למה לי בכל זאת נטילת ידים לפני כן — דילמא משקעו ליה [שמא ישקעו אותו] ולכך יש צורך בנטילת ידים כדי שלא להגיע לידי טומאה.

ואמר רב פפא: לא נישהי איניש מרור בחרוסת [אל ישהה אדם מרור בתוך החרוסת] דילמא אגב חלייה דתבלין מבטיל לה למרוריה [שמא אגב מתיקותו של התבלין מבטל את מרירותו] ובעינן [וצריכים אנו] שיהיה בו טעם מרור וליכא [ואין כאן]. מסופר: אדבריה [הרשהו] רב חסדא לרבנא עוקבא שידרוש, ודרש: נטל ידיו לפני טיבול ראשון נוטל ידיו אף בטיבול שני.

אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים את ההלכה הזו לפני] רב פפא והוסיפו: הא בעלמא איתמר [הלכה זו בכלל נאמרה] ולאו דווקא בפסח, אלא בכל מקרה שהוא מטביל פעמיים. דאי סלקא דעתך הכא איתמר [שאם עולה על דעתך שכאן דווקא לענין פסח נאמרה], אם כן למה לי נטילת ידים תרי זימני [שתי פעמים]? הא משא ליה ידיה חדא זימנא [הרי כבר נטל את ידיו פעם אחת] וכיון שידע שצריך לטבל שנית — ודאי ישמור ידיו מטומאה ולא יצטרך לנטילה שניה! מה שאין כן בשאר טיבולים כשאינו יודע מראש שיחזור ויטבול.

אמר להו [להם] רב פפא: אדרבה, הכא איתמר [להפך כאן דווקא לענין פסח נאמר הדבר], דאי סלקא דעתך בעלמא איתמר [שאם עולה על דעתך לומר שבכלל נאמר], אם כן למה לי תרי טיבולי [שני טיבולים]? שכרגיל אדם מטבל בפעם אחת, לפני או בתוך סעודתו.

ומקשים: אלא מאי [מה] רוצה אתה לומר כי הכא איתמר [כאן דווקא לענין פסח נאמר], אם כן נטילת ידים תרי זימני [שתי פעמים] למה לי? הא משא ליה ידיה חדא זימנא [הרי כבר נטל את ידיו פעם אחת]! אמרי [אומרים]: כיון דבעי למימר אגדתא והלילא [שצריך לומר את ההגדה וההלל] באמצע, אחר טיבול ראשון, דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה [שמא הסיח את דעתו] משמירת ידיו ונגע בדבר המטמא.

א אמר רבא: מי שבלע מצה בלא ללעוס אותה — יצא ידי חובת אכילת מצה, שעיקר המצוה הוא שתאכל. בלע מרור בלא לעיסה — לא יצא, שאין הוא מרגיש כלל טעם מרור. ואם בלע מצה ומרור יחד, ידי מצה — יצא, ידי אכילת מרור — לא יצא. אבל אם כרכן את המצה והמרור בסיב שהוא כעין רשת דקה הצומחת סביב הדקל ובלען — אף ידי מצה נמי [גם כן] לא יצא, שבליעה שאינה נוגעת כלל בחיך אינה נחשבת כאכילה כלל.

ב אמר רב שימי בר אשי: צריך שתהא מצה לפני כל אחד ואחד מן המסובין לסדר, שהיו יושבים על ספות וכל אחד היה מיסב לפני שולחן נפרד, וכן צריך שיהיה מרור לפני כל אחד ואחד, וחרוסת לפני כל אחד ואחד. אבל אין עוקרין את השלחן לפני האוכל בתוך הסדר אלא מלפני מי שאומר הגדה בלבד ולא מלפני כולם.

רב הונא אומר: כולהו נמי [כל הדברים, מצה מרור, וחרוסת, גם כן] צריך שיהיו לפני מי שאומר הגדה. וכשיגיע זמן אכילתם יקבלו השאר ממנו. ומעירים: והלכתא [והלכה] כשיטת רב הונא.

שואלים: למה עוקרין את השולחן? אמרי דבי [אומרים חכמי בית מדרשו] של ר' ינאי: כדי שיכירו תינוקות בזרות שבדבר וישאלו "מה נשתנה הלילה הזה". מסופר: אביי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רבה בעודו תינוק, חזא דקא מדלי תכא מקמיה [ראה שעוקרים את השולחן מלפניו], אמר להו [להם] לאלה שעשו זאת: עדיין לא קא אכלינן [אכלנו], אתו קא מעקרי תכא מיקמן [ואתם נוטלים את השולחן מלפנינו]?! אמר ליה [לו] רבה: פטרתן [פטרתנו] מלומר "מה נשתנה" שהרי כבר שאלת על השינוי שאתה רואה היום.

ג אמר שמואל: "לחם עני" שנאמר במקרא, כוונתו — לחם שעונין עליו דברים כלומר שאומרים עליו את דברי ההגדה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "לחם עני" — לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר: "לחם עני" "עני" כתיב [נאמר], ועני משמעותו — דלות, ונלמד מכאן מה עני שדרכו בפרוסה משום שאין לו תמיד פת שלמה