שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור, וכשהוא מזכיר את אלה הריהו מסביר: פסח מביאים על שום שפסח המקום (ה') על בתי אבותינו במצרים, שנאמר: "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שמות יב, כז).

מצה לזכרון — על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם" (שמות יב, לט). מרור לזכרון — על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א, יד).

ועוד אמרו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח), ובכל הדורות אומר אדם בלשון "עשה ה' לי" ולא אומר בלשון "לאבותי".

לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה. ואז אומר את ההלל שאומרים בכל ימי שמחה.

כיון שאין גומרים את אמירת ההלל לפני הסעודה, אלא רק מקצתו, שואלים: עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה" (תהילים קיג, ט). ובית הלל אומרים: עד "ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים" (תהילים קיד, ח). וחותם בברכה שהיא מענין גאולה. ר' טרפון אומר: אמנם מברך אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים אבל לא היה חותם "ברוך אתה ה'".

ר' עקיבא אומר בסגנון זה: כן ה' אלוהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים וכו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל.

א גמרא אמר רבא: כשמזכיר יציאת מצרים צריך שיאמר: "ואותנו הוציא משם". ועוד אמר רבא: כשמזכיר מצה בדבריו לזכרון ואומר "מצה זו שאנו אוכלים" — צריך להגביה אותה ולהראותה למסובין, וכן כשמזכיר ענין המרור צריך להגביה אותו. אבל בשר שאוכל בזמן הזה אין צריך להגביה. ולא עוד אלא שאם מגביה את הבשר הריהו נראה כאוכל קדשים בחוץ שמבינים מדבריו שזהו זבח פסח, ונראה כאילו שחט כבש לקרבן הפסח מחוץ לבית המקדש.

אמר רב אחא בר יעקב: סומא (עיור) פטור מלומר הגדה וראיה לדבר כתיב הכא [כתוב כאן] בענין הפסח: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח) וכתיב התם [ונאמר שם] בענין בן סורר ומורה, שההורים אומרים: "בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא" (דברים כא, כ) ונלמד בגזירה שוה "זה" "זה": מה להלן בענין בן סורר ומורה דרשו חכמים שהוא פרט לסומא, שאם היה אחד ההורים סומא ואיננו יכול לומר "בננו זה" (שהרי איננו יכול להראות עליו), אין מקיימים דין זה, אף כאן בענין אמירת הגדה של פסח פרט לסומא.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] מרימר: שאלתינהו לרבנן דבי [שאלתי את החכמים מבית מדרשו] של רב יוסף שהיה עיור: מאן דאמר אגדתא בי [מי הוא זה שאמר את ההגדה בביתו] של רב יוסף אמרו לו: רב יוסף עצמו אמר. וכן שאל: מאן [מי] הוא זה שאמר אגדתא בי [את ההגדה בבית מדרשו] של רב ששת שאף הוא היה עיור? אמרו לו: רב ששת עצמו אמר. הרי שאף הסומא חייב באמירת ההגדה! ומשיבים: קסברי רבנן [סבורים היו חכמים אלה, ר' יוסף ור' ששת] כי אכילת מצה בזמן הזה ואמירת ההגדה הצמודה לה היא רק דרבנן [מדברי סופרים ], ומשום כך אין מקום להגבלה זו.

ושואלים: האם מכלל דברים אלו יש ללמוד שרב אחא בר יעקב האומר שהסומא פטור מאמירת ההגדה סבר כי מצה בזמן הזה דאורייתא [מן התורה היא]? והא [והרי] יודעים אנו כי רב אחא בר יעקב הוא שאמר (להלן פסחים קכ, א): מצה בזמן הזה דרבנן [מדברי סופרים] דווקא, ואם כן יש לכאורה סתירה בדבריו! ומשיבים: קסבר [סבר] רב אחא בר יעקב כל דתקון רבנן [שתיקנו חכמים] בגזירותיהם, בתקנותיהם, כעין דאורייתא תיקון [הכתוב שבתורה תיקנו]. ולכן אף שמצה בזמן הזה ואמירת ההגדה הצמודה אינם אלא מדברי סופרים, מכל מקום כל חומרות וסייגי התורה חלים בהם, ולכך הסומא פטור מאמירת ההגדה.

ושואלים: על פי טעם זה לרב ששת ולרב יוסף נמי [גם כן] יש להתחשב בנימוק זה, הא [הרי] ודאי שכל דתקון רבנן [שתיקנו חכמים], כעין דאורייתא תיקון [הכתוב שבתורה תיקנו]?

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בשלמא התם [נניח שם] בענין בן סורר ומורה מדהוה ליה למיכתב [מכיון שהיה לו לכתוב] "בננו הוא", וכתיב [ונאמר] במקרא "בננו זה", שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר ללמד שהם צריכים להצביע עליו באצבע, ומכאן למדים: פרט לסומין הוא דאתא [שבא] הדיוק שבכתוב. אבל הכא אי לאו [כאן אם לא] היה נאמר "בעבור זה" מאי [מה] היה יכול לכתוב? אלא "בעבור זה" משמעו: בעבור מצה ומרור הוא דאתא

שנינו במשנה: לפיכך אנחנו חייבין: