מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה נחלקו] שתי ברייתות אלו: למאן [מי] שאמר שצריך לומר עד "אם הבנים שמחה" — סבר כי "הללויה" שנאמר אחריו הריהו ריש פירקא [תחילת הפרק], ומאן [מי] שאמר שצריך לומר עד "בצאת ישראל" סבר כי "הללויה" סוף פירקא [סוף הפרק] הקודם ולא נחלקו אלא במילה "הללויה" אם לאמרה בשלב זה או עם חידוש אמירת ההלל לאחר הסעודה.

ודוחים: אין להוכיח מכאן, רב חסדא מתרץ לטעמיה [מיישב את ההבדל בין הברייתות לשיטתו], דכולי עלמא סברי [שהכל סבורים]: כי "הללויה" סוף פירקא [הפרק] הוא ואילו מאן [מי] שאמר שצריך לומר עד "בצאת ישראל" — שפיר [יפה], שהרי הוא מתחיל מן הפסוק הבא, ומאן [מי] שאמר שצריך לומר עד "אם הבנים שמחה" כוונתו היתה עד ועד בכלל, ויגמור כל הפסוק ו"הללויה" בכללו.

ומקשים: ונימא [אם כן שיאמר] התנא עד "הללויה"! וכי תימא [ואם תאמר] שלא ידעינן הי [יודעים אנו איזו] "הללויה" כוונתו ונימא [ושיאמר] "הללויה" של "אם הבנים שמחה"? ומעירים: אכן קשיא [קשה הדבר] לשיטת רב חסדא.

וכן רבה בר רב הונא מתרץ לטעמיה [מיישב את סתירת הברייתות לטעמו, לשיטתו]: דכולי עלמא [לדעת הכל] "הללויה" — ריש פירקא [תחילת הפרק] הוא, מאן [מי] שאמר שצריך לומר עד "אם הבנים שמחה" — שפיר [יפה], ומאן [מי] שאמר שצריך לומר עד "בצאת ישראל", סבר כי מה שאנו אומרים "עד" כוונתו עד ולא עד בכלל ולא מסיימים ב"הללויה" שלאחר "אם הבנים".

ומקשים אף לשיטתו: ונימא [ושיאמר] שאומרים עד "הללויה", וכי תימא דלא ידעינן הי [ואם תאמר שאיננו יודעים באיזה] "הללויה" מדובר ונימא [שיאמר] עד "הללויה" ש"בצאת ישראל"? ומסכמים: כי גם לשיטה זו אכן קשיא [קשה הדבר].

א שנינו במשנה כי חותם בגאולה. אגב מחלוקת זו בנוסח חתימת הברכה, אמר רבא: בסוף קריאת שמע ובסוף הלל של פסח — לשון חתימת הברכה היא "גאל ישראל", שהיא לשון עבר. דצלותא [שבתוך התפילה שמונה עשרה] — החתימה היא "גואל ישראל", בלשון הווה. מאי טעמא [מה טעם השינוי] — כי בתפילה רחמי נינהו [בקשה היא] ולכן מזכירים גאולה שבכל עת, שציפייתנו ובקשתנו בתפילתנו לגאולה.

וכן בדומה לזה אמר ר' זירא: דקידושא [הנוסח בקידוש] הוא — "אשר קדשנו במצותיו וצונו", בלשון עבר, אבל דצלותא [הנוסח שבתפילה הוא] "קדשנו במצותיך" — לשון עתיד. מאי טעמא [מה טעם ההבדל], כי בתפילה דרחמי נינהו [שלשון בקשת רחמים הם] וצריך לבקש על העתיד.

אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום של שבת, אף שהשבת אינה קשורה ישירות ביציאת מצרים. וראיה לדבר: כתיב הכא [נאמר כאן] בפסח: "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג), וכתיב התם [ונאמר שם] בשבת "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח) ולומדים גזירה שוה "יום" "יום". שאף בשבת יש להזכיר יציאת מצרים.

ועוד בנוסחות התפילות, אמר רבה בר שילא: דצלותא [אותה תפילה] שמדברים בה על כינון מלכות ישראל, חותמים בה: "מצמיח קרן ישועה", דאפטרתא [זו שאומרים בברכות ההפטרה], מסיימים בה: "מגן דוד".

ומעירים אגב כך על הכתוב שהבטיח ה' לדוד על ידי נתן הנביא: "ועשיתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ" (שמואל ב' ז, ט). תני [שנה] רב יוסף: זהו כוונת "כשם הגדולים", שאומרים "מגן דוד" כדרך שאומרים על גדול האבות "מגן אברהם".

אמר ר' שמעון בן לקיש: בברכת ה' לאברהם נאמר: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (בראשית יב, ב) ויש להבין: "ואעשך לגוי גדול" — זהו שאומרים בתפילה "אלהי אברהם", "ואברכך" — זהו שאומרים "אלהי יצחק", שיש בכך ברכה לאב שבנו זוכה לשם עולם. ו"אגדלה שמך" — זהו שאומרים "אלהי יעקב".

יכול יהו חותמין את הברכה בכולן בכל שמות האבות? תלמוד לומר בסוף הכתוב: "והיה ברכה" כלומר: אתה תהיה ברכה, בך חותמין ואין חותמין בכולן, שאומרים "מגן אברהם".

ב אמר רבא: אשכחתינא לסבי דפומבדיתא דיתבי וקאמרי [מצאתי את זקני פומבדיתא שיושבים ואומרים]: בשבתא, בין בצלותא בין בקידושא [בשבת, בין בתפילה בין בקידוש] אומרים: "מקדש השבת". ביומא טבא, בין בצלותא ובין בקידושא [ביום טוב, בין בתפילה בין בקידוש] אומרים: "מקדש ישראל והזמנים". ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני]: אדרבה [להפך], דצלותא [זה שבתפילה] בין בשבתא בין ביומא טבא [בין בשבת ובין ביום טוב] צריך לומר: "מקדש ישראל", ואילו בקידושא דשבתא [בקידוש של שבת] צריך לומר: "מקדש השבת". ובקידוש של יומא טבא [יום טוב] צריך לומר: "מקדש ישראל והזמנים".

ואמר להם: ואנא אמינא טעמא דידי וטעמא דידכו [ואני אומר את הטעם שלי ואת הטעם שלכם]. טעמא דידכו [הטעם שלכם] הוא: כי שבת קביעא וקיימא [שהיא קבועה ועומדת] ותמיד חלה ביום השביעי, לכן יש לומר בין בצלותא ובין בקידושא [בין בתפילה ובין בקידוש] "מקדש השבת", שהרי ה' הוא מקדשה בקביעות, ואינה צריכה לקידוש על ידי בית דין. ואולם, יומא טבא [יום טוב], שישראל הוא דקבעי ליה [שקובעים אותו], שכן בית דין של ישראל הם דקמעברי ירחי וקבעי לשני [שמעברים את החודשים וקובעים את השנים] — לכן אומרים "מקדש ישראל והזמנים".

זהו הטעם שלכם, אבל טעמא דידי [טעמי שלי]: צלותא [תפילה] שברבים איתא [ישנה] — אומרים בה: "מקדש ישראל", משום כבוד ישראל המתפללים. קידוש שביחיד איתא [ישנו] לכן בשבת אומרים: "מקדש השבת", ואילו ביום טוב אומרים: "מקדש ישראל והזמנים".

את טעמו זו של רבא דוחים: ולא היא (ואינו כן), שכן צלותא [תפילה] ביחיד מי ליתיה [האם אין]? וקידושא [וקידוש] ברבים מי ליתיה [האם אין]? ואם כן אין משמעות לחלוקה זו. ורבא סבר: זיל בתר [לך אחר] העיקר, ובעיקר הדברים תפילה היא תפילת הרבים, והקידוש נאמר על ידי יחיד.

מסופר: עולא בר רב נחית קמיה [ירד לפני התיבה בפני] רבא, אמר את נוסח התפילה כסבי [כזקני] פומבדיתא, ולא אמר ליה [לו] רבא ולא מידי [דבר]. אלמא: הדר ביה [מכאן שחזר בו] רבא משיטתו וקיבל את דעתם. וכן מסופר: רב נתן אבוה [אביו] של רב הונא בריה [בנו] של רב נתן נחית קמיה [ירד לפני התיבה לפני] רב פפא, אמר כסבי דפומבדיתא [כזקני פומבדיתא] ובנוסחם, ושבחיה [ושיבחו] רב פפא, שעשה כדין.

אמר רבינא: אנא איקלע [אני הזדמנתי] לסורא קמיה [לפני] מרימר ונחית קמיה שלוחא דציבורא [וירד לפני התיבה לפניו שליח הציבור] ואמר כנוסח סבי דפומבדיתא [זקני פומבדיתא], והוו משתקי ליה כולי עלמא [והיו משתקים אותו הכל] שהיה נוסח זה חדש עבורם, אמר להו [להם] מרימר: שבקוהו [הניחו לו] שכן הילכתא כסבי דפומבדיתא [הלכה כזקני פומבדיתא] ולא הוו משתקו ליה [היו משתקים אותו] עוד והניחו לו לסיים בנוסח זה.

ג משנה מזגו לו כוס שלישי של יין מברך על מזונו (ברכת המזון) על כוס זו. מזגו לו כוס רביעי גומר עליו את ההלל שאת חלקו הראשון כבר אמר לפני הסעודה. ואומר עליו בסוף ההלל את ברכת השיר. בין הכוסות הללו שקבעו חכמים, אם רוצה לשתות עוד — ישתה, אולם בין כוס שלישי לרביעי — לא ישתה.

ד גמרא אמר ליה [לו] רב חנן לרבא: שמע מינה [למד ממנו] כי ברכת המזון טעונה כוס שהרי נאמר כאן שעם כוס שלישי מברך על מזונו. אמר ליה [לו] רבא: אין מכאן ראיה, כי ארבע כסי [כוסות] תיקנו רבנן [חכמים] לשתות דרך חירות, ואף שאכן לא נתקנו הכוסות מעיקרו לצורך זה, מכל מקום כל חד וחד נעביד ביה [אחת ואחת מהם ראוי שתהיה נעשית בו] מצוה שכיון שתיקנו חכמים ארבע כוסות אלו, הצמידו במידת האפשר לכל כוס מצוה מיוחדת. אבל ברכת המזון שבכל ימות השנה אכן אינה צריכה כוס.

ה במשנה שנינו כי כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר.