אין פירוש לקטע זה

אין פירוש לקטע זה

רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן אמרו ליה על פדיון הבן פשיטא לן דודאי אבי הבן מברך אלא שהחיינו מאן מברך הכהן מברך או אבי הבן מברך ופשטוה מבי מדרשא אבי הבן מברך שתים על פדיון הבן ושהחיינו:

סליקא מסכתא ברחמי שמיא וסימנהא נהור"א דכל שעת"א עב"ר לאת"ר תדיר"א אילי"ן איכדי"ן איתת"א דאיסתאב"ת ברמש"א.

דין פדיון הבן מצות עשה לפדות כל בן זכר שיהא פטר רחם לאמו בחמש סלעים שהם עשרים דינרין והם לכהן ומצוה לפדותו משנכנס לכלל חדש ר"ל שהשלים שלשים יום ועכשיו נהגו לאחר ולהוסיף חומש ואין אשה חייבת בכך אלא האב ומצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן ואין פודין אלא בכסף ובשוה כסף מן המטלטל בדבר שגופו ממון ומתוך כך אין פודין לא בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות נתן חמש סלעים אלו לכהנים הרבה בנו פדוי ואף הכהן אם רצה להחזיר יחזיר ואף הוא נותן על מנת להחזיר אם נסכמו שניהם בכך שהרי מ"מ גמר בלבו ליתן אבל אם לא התנה אלא שנתן ובשעת המתנה היה דעתו על החזרה אין בנו פדוי שהרי לא גמר בדעתו ליתן:

פדיון הבן הרי הוא בא לזמן שהרי אין זמנו משנולד עד שלשים יום ומתוך כך מברכין בה שהחיינו וכן מברכין בה אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן וברכות אלו אבי הבן מברך את שתיהן על הפדיון הבן שהמצוה שלו ושהחיינו על שזכה לזמן קיומה ושמא תאמר יברך הכהן שהחיינו שהרי ההנאה שלו הרי יש בזכותו פסידא לשאר כהנים שהיו ראויים לה כמוהו אלא אבי הבן מברך את שתיהן ואח"כ נותן את הפדיון לכהן:

וגאוני הראשונים תקנו בסדר הפדיון דברים מחודשים וברכות מחודשות וזהו תורף הענין מביא את בנו לפני הכהן והכסף בידו ואם יש לו אם אף היא באה עמו וכהן שואלו אם הוא בכור ופטר רחם שבאם כלומר שלא בא אחר הנפלים והאב אומר יודע אני בבני זה שהוא בכור ופטר רחם של אמו ואני חייב לפדותו מיד כהן כדכתיב וכל בכור בניך תפדה והכהן משיב נאמן אתה עליו כמאה עדים והאב מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן ושהחיינו ויתן לכהן חמש סלעים שהם עשרים דינרי כסף אלא שנהגו בחמשה ועשרים דינרין לתוספת חומש על שמן הסתם אין אדם פודהו בזמנו שהוא לסוף שלשי' יום ללידתו כמו שביארנו ואומר לכהן הא לך חמש סלעים אלו לפדיון בני והכהן נוטלם ונוטל הכהן כוס של יין והדס ומברך בורא פרי הגפן ובורא עצי בשמים ומברך אח"כ ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק איבריו מאתים וארבעים ושמונה ואח"כ נפח בו נשמה כמה שנ' וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידין סיככו כדבר שנ' עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני ומנה לו מאכל ומשתה דבש וחלב לענגו וזימן לו מלאכיו לשמרו במעי אמו ככתוב חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי אביו אומר זה בני בכורי אמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני ונתחייבנו חמש סלעים לכהן לפדותו ממנו שכך היא מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה שנאמר אך פדה תפדה את בכור האדם וגו' ונאמר ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים לגלגלת בשקל הקדש עשרים גרה השקל ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונן:

ואח"כ נוטל הכהן את הכסף בידו ומוליכו על ראש הבן ואומר כסף זה חלופו של זה זה תחת זה זה מחול על זה יצא כסף זה לכהן ייכנס הבן לחיים לתורה ולחופה וליראת שמים ומברך הכהן את אבי הבן ואומר יהי רצון מלפני אלהי השמים שכשם שהכנסתו לפדיון כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ואם הוא גדול מברכו כפי מה שיראה לו ונותן ידו על ראש הבן ואומר ה' ישמרך ויחייך כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך יומם השמש לא יככה וירח בלילה ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם וכל שמפליג בברכה הרי זה משובח ואם היה הפדיון ביום חתונתו נהגו לומר בו פיוטין כגון זבוד יד זבד טוב עבד וכו' עד שקלים יתן לאדוניו וכיוצא באלו והולך הכהן עם הכסף ועושה ממנו מה שירצה כשאר נכסי חולין שבידו ואבי הבן אם רצה לעשות סעודה הרי היא בכלל סעודת מצוה וכל שיש שם זימון אומר בה שהשמחה במעונו כמו שביארנו בראשון של כתובות ואין סדר זה צריך עשרה אלא שלהדור מצוה נהגו בה בעשרה:

לא פדהו האב הרי הוא חייב לפדות את עצמו כשיגדל ואם פדה את עצמו האב פטור ואין בידו עוד לברך וכשהוא עצמו בא לפני הכהן והכסף בידו כהן שואלו אם הוא בכור ופטר רחם והוא משיב כך שמעתי מפי אבא או מפי עדים שאני בכור ופטר רחם ואם האב לשם שואל לאב ומעיד עליו והבכור מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכור ושהחיינו ונותן הכסף וכהן נוטלו ומברך על הדרך האמור למעלה:

מת הבן קודם שנפדה כל שעברו עליו שלשים יום חייב האב לפדותו בקבר והאב בא לכהן ומודיעו והוא שואלו אם הוא יודע בו שהיה בכור ופטר רחם וכשמתברר לו כך נותן הפדיון לכהן לשם הבכור שבקבר ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכורי ישראל ואינו מברך שהחיינו שאין כאן אלא צער וכן אינו אומר על פדיון הבן או על פדיון הבכור שיהא במשמע שהבן חי כדרך שאמרו באונס בא עליה ומתה פטור דכתי' לאבי הנערה אלמא הנערה משמע שהיא חיה וכן הבן אלא מברך על פדיון בכורי ישראל כמו שכתבנו ונוטל הכהן את הכסף ואומר כסף זה בפדיון בנך בכורך שבקבר ומברך את האב ואומר שהשם יברכהו ויקיים בו מקראות אלו יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגו' והפריתי אותך והרביתי אותך והקימותי את בריתי אתך וגו' ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך וגו' ויתן לך את ברכת אברהם וגו' ומאריך בהן כחזקת ידו ולשונו:

כהן ולוי פטורין מן הבכור אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את עצמם ולא עוד אלא אפי' היה האב ישראל כל שהאם כהנת או לויה פטר רחם שלה פטור שלא תלה הכתוב באב אלא באם ומ"מ יש חלוק בין כהנה ללויה שהלויה שנתעברה מן הגוי הולד כשר ופטור מן הבכורה ובכהנת הולד כשר וחייב בבכורה שהרי נבעלה לפסול לה ונפקעה מן הכהונה וכן כהן שנולד לו בן חלל בכור לאמו כל שמת האב בתוך שלשים חייב לפדות את עצמו מת לאחר שלשים יום פטור שכבר זכה האב בפדיונו:

האב שפדה בתוך שלשים אם נתנם מעכשיו אין הבן פדוי ואם אמר לו הרי הן שלך לאחר שלשים בנו פדוי אע"פ שנתאכלו המעות וכבר התבארו רוב דינין אלו במסכת בכורות וקצתם בראשון של קדושין:

דין ספירת העומר מצות עשה לספור ימים של שבעה שבועות בכל מקום ובכל זמן שמתחיל בספירה מתחילת יום ששה עשר בניסן ואע"ג דכתיב תספרו חמשים יום פירושו עד חמשים כלומר עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו אי נמי חמשים יום אוהקרבתם קאי אבל הספירה אינה אלא שבעה שבועות שהם מ"ט ימים ומונה בכל אחד מבערב וזהו תמימות ומברך קודם שיזכיר המנין ואם מנה ולא ברך אינו חוזר ומברך ונשים ועבדים פטורים בי שהרי זמן גרמא הוא וכשם שמצוה למנות ימים כך מצוה למנות שבועות וי"מ דוקא בסוף כל שבוע ושבוע ויש נוהגים בה אף בכל לילה ולילה משהגיע לשבוע אחד ובתוספתא אמרו שמצוה למנות מעומד אלא שאם מנה מיושב יצא וכל ששכח ולא מנה מבערב מונה למחרתו שהרי בקצירה שהיא בלילה אם קצר ביום כשר ואע"פ שאמרו כל הלילה כשר לספירת העומר הא יום לא לעיקר מצוה נאמרה ויש שמונים למחרתו בלא ברכה והעיקר כדעת ראשון לספור בברכה ונהגו לספור קודם שיהא לילה ודאי משום תמימות ואם שכח ולא מנה כלל בכל אותו היום י"א שאם בראשון שגג הרי זה בכלל מעוות לא יוכל לתקון שאין כאן תמימות ואין לו עוד מנין ואין הדברים נראין שלא נאמר תמימות לפירוק עול מנין ולהפקיעו מכן וכל אלא שהמצוה כך היא ואפי' שכח את כלן ובזכר באחרונה סופר את האחרונה ולא עוד אלא שיש אומרי' שכל שספר ביום קודם שעת מוסף תמימות הן וממה שאמרו בויקרא רבה פרשה כ"ח אימתי הן תמימות בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם ר"ל בתוך ימי הספירה והם משמרה תשיעית ועשירית וזהו כשמונה מבערב או בשחרית הא כל שנתאחר עד הערב פעמים שישוע ושכניה ביניהם כגון שחל ניסן בשבת ושמשו שתי משמרות עד הפסח ועוד שבעה לשבעה שבועות ונמצא ישוע לשבת שלפני עצרת שהוא יום אחד בשבת וכל שספר בלילה או בשחרית לא נכנסה עדיין משמרת שכניה שהרי לא היתה באה עד לאחר התמיד אבל אם עכב כל כך הרי משמרת שכניה באה בתוך הספירה:

ויש אומרים שספירת העומר בזמן הזה אינו אלא דברי סופרים ומקילין מפני זה לספור קודם חשיכה כל שנתפלל ערבית ויש מפרשים שספירת הימים מן התורה אבל של שבועות דברי סופרים ומתוך כך אין סופרין אותן אלא דרך זכר כלומר כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות לא שיהו אומרים כך וכך ימים וכך וכך שבועות וכן יש שואלים שהרי ביום שיתסר ספירת העומר וקידוש היום הפכיים והרי שעשינום חול וקדש וא"כ היה לנו לספור בלא ברכה כדרך שאמרו בסוכה מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ובראשון של תענית בהזכרת הטל לדעת האומר מתחיל במוספין ופוסק עד למחר שהקשו בו לאחר שעשיתו קדש וכו' עד שנדחית מפני זה יש מתרצים ולא אמרו כן אלא בשנעשה קדש בתפלה לעשותו חול בתפלה עצמה או לאחר שקדש שיעשהו חול באותו כוס עצמו אבל מתפלה לקידוש לא:

פתח בברכה על דעת שהוא יום חמישי והיה ששי וכיוצא בזה ונזכר קודם המנין ומנה כדינו יצא וכמו שביארנו בענין פתח אדעתא דחמרא וכו' בראשון של ברכות ואינו דומה לעיגול ולתורמוס שנפל ממנו שצריך לברך כמו שהתבאר בתלמוד המערב שבמסכת ברכות שזה לא ברך אלא על אותו שנפל אבל זה ליום זה כוון להשלימו לשלפניו אלא שטעה בדעתו על השם ולפיכך יצא ולשון ספירת העומר לשון קצר הוא ופירושו ספירה הבאה על יום הבאת העומר אלא שא"א בלשון הגון ממנו שאם יאמר על ספירת הימים צריך לפרש הימים ואם יאמר על ימי העומר הרי אין בעומר אלא יום אחד ואם יאמר על ספירת הימים הבאה מיום הבאת העומר עד עצרת הרי הוא לשון ארוך יותר מדאי:

דין איסור חדש החדש אסור מן התורה בכל מקום ובכל זמן וכבר ביארנו בתקנות רבן יוחנן בן זכאי שיום הנף כלו אסור ר"ל יום ששה עשר ועכשיו שששה עשר ספק חמשה עשר הוא אסור כל יום שיבסר עד הלילה שמחרתה יום שמונה עשר ואין איסור חדש נוהג אלא בחמשת המינין:

ובזמן שבית המקדש קיים היה איסורו תלוי בהקרבת העומר שקרב בעצומו של יום ובחוץ למדינה שלא היו יודעי' בהקרבתו מותרין לאחר חצות שאין בית דין מתרשלין ביתר מחצות ואחר שחרב בית המקדש היה מן הדין להתירו בשחרית של שיתסר דכל שאין עומר האיר פני מזרח מתיר אלא שהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא כל יום הנף אסור כמו שכתבנו ועכשיו שהוא ספק חמשה עשר נאסר כל יום שבעה עשר ואסור בתבואה ובקלי שבה ובכרמל שבה ואם אכל שלשתם לוקה על כל אחד מהם שלאוין הלוקין הם כמו שביארנו בשמועת לאו שבכללות:

כל תבואה שהשרישה קודם העומר אע"פ שלא נגמרה העומר מתירה וכל שלא הושרשה אע"פ שנזרעה אסורה עד עומר של שנה הבאה א"כ זה שאמרנו בענין אפיקומן כגון תמרים וקליות ואגוזים דמשמע שקודם אכילת הפסח באחרונה יכול לאכול קליות בליל ראשון של פסח והרי הוא עדיין בזמן איסור חדש והרי קליות פירושן שבלים לחות שחרכן ונתיבשו אתה צריך לפרשה או בקליות של שאר מיני קטניות או בקליות של אשתקד או שנעשו עכשיו מחטים של אשתקד כדרך שעושין בהרבה מקומות שלוקחים חטים ישנים ומטגנין אותן במחבת על האש עד שמתבקעין ואוכלין אותן בקנוח סעודה עם שאר פירות וכבר מצינו לשון קליות על חטים ישנות במסכת תרומות פרק חמישי שאמרו שם שאם נפלה סאה של תרומה טהורה בפחות ממאה חולין טמאין ואותה סאה לא הוכשרה שימכר לכהנים בזול חוץ מדמי תרומה והכהן הלוקח אם בא ללוש במים יעשנה נקודים ר"ל שילוש מעט מעט בככר קטן פחות מכביצה שאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה או יאכלנה קליות כדי שלא יפול עליהם שום משקה או ילוש במי פירות באותם שאין מכשירין והרי הוזכר לשון קליות בחטה ישנה:

ערלה אם נוהגת בשל גוי אם לאו כבר ביארנו את דינה בראשון של קידושין במשנה עשירית שבו ומ"מ החדש נראה שאף הוא נוהג בשל גוים שהרי אמרו שם כל שהוא חובת קרקע אינו נוהג בחוצה לארץ חוץ מערלה וכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש ושאלו בה בתלמוד המערב אמאי לא תני חלה שנוהגת בחוצה לארץ ותירץ לא תני אלא דברים הנוהגים בישראל ובגוים אלמא החדש נוהג בגוים ויש מפקפקים בה שמא לא נאמרה אלא על דברי ת"ק ר"ל בערלה וכלאים שהרי בגמ' נסתפקו בר' אליעזר שאמר אף החדש אם לחומרא פליג כלומר דת"ק קאמר חוץ מערלה וכלאים אבל חדש דוקא בארץ ואמר ר' אליעזר אף החדש נוהג אף בחוצה לארץ או לקולא פליג דת"ק קאמר חוץ מערלה וכלאים והוא הדין לחדש ואתא ר' אליעזר למימר דאף חדש אינו נוהג אלא בארץ וא"כ אפשר ששאלת תלמוד המערב ותשובה שלה לא באה על החדש כלל ומ"מ כבר העלו שם דלחומרא פליג ועליה שאלו אמאי לא תני חלה והשיבו שלא מנו אלא מה שנוהג אף בשל גוים ואלמא איסור חדש נוהג אף בשל גוים ואע"פ שהבאת העומר לא היתה בשל גוים דהא אמרינן קצירכם ולא קציר גוי וכל שאין ראוי לעומר מותר שהרי אף של בית השלחין ושל עמקים מותר דוקא בקצירה הא באכילה אסור שהרי אף בקצירה אמרו אבל לא יגדוש ואלו בכל שראוי לעומר אסור אף בקצירה שנאמר ראשית קצירכם שיהא תחלה לכל הנקצרים:

ואף בתלמוד המערב בשני של חלה משמע שאיסור חדש נוהג בשל גוים והוא שאמרו שם ר' יונה בעי קמי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסור משום חדש אמר ליה למה לא עד כדון לחה יבשה מאי אמר ליה אפילו יבשה קצורה מאי אפילו קצורה מעתה אפילו חטין דעליה כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח משום חדש ואמרו עוד שם אמר ר' יונה מן דנפקית תהיהית דלא אמרית ליה שניא היא דעשה דוחה לא תעשה כלומר עשה דמצה דוחה לאו דחדש ויכולים היו לאכול על דעתיה דר' יונה אתי עשה ודחי לא תעשה אע"פ שאינה כתובה בצדה על דעתיה דר' יוסה דאמר אין עשה דוחה לא תעשה אא"כ הוא בצדה כלומר אע"ג דמקיים עשה בעידנא דמעקר לאו מה שהיו תגרים מוכרים להם ר"ל לא אכלו מצה מן החדש אלא מן הישן שמכרו להם התגרים שאין הלכה כר' ירמיה שאסר אף בישנה הואיל וכשבאה לרשותם לא עבר עומר עליה אלא לא נאסרה אלא החדשה ואכלו מן הישנה שמכרו להם התגרים אלמא שחדש אסור בשל גוים:

ולענין ביאור זו שאמרו שכתוב בצדה פרשו בו קצת רבני צרפת שנאמרו שניהם לאחר מתן תורה אבל אלו עשה דמצה נאמר קודם מתן תורה וחדש לאחריה ואע"ג דמילה בצרעת דוחה ועשה דמילה קודם מתן תורה כבר פרשו הטעם בתלמוד המערב בפרק ארבעה נדרים משום דכתיב קרא יתירא בשר והיה יכול לומר ימול את ערלתו ומ"מ בתוספות פרשו בצדה ממש כציצית בכלאים וי"מ דעשה דמצה אי אפשר לדחות לאו של חדש שהרי קיום מצות מצה בכזית וגזרינן כזית ראשון אטו כזית שני כדגזרינן ביאה ראשונה אטו שניה ואין אומרין עשה דוחה את לא תעשה אלא במקום שאין בו חשש גזרה ולמדנו מ"מ שאיסור חדש נוהג בשל גוים וכשנכנסו לארץ לילה ראשונה אכלו מן הישן וזהו שכתוב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ופירוש עבור תבואה ישנה ומחרת הפסח מחרת שחיטת הפסח דהיינו ליל ראשון ויומו ואם נפרש ממחרת הפסח עד ששה עשר פירושו שלא הספיק להם העבור בראשון ונסתייעו במן ולמחר הקריבו את העומר והותרו בחדש והוא ענין ויאכלו מתבואת ארץ כנען:

ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכלול במסכת פסח ראשון תהלה לאל וכבר ייעדתי לכלול עמו ביאור מסכת חלה ואחריה מה שיראה לכללו במסכת פסח שני בע"ה ובישועתו אמן.

גמרא כהן מברך או אבי הבן מברך כהן מברך כו'. לכאורה קשה מדוע לא יברכו שניהם הכהן על הנאתו ואבי הבן על קיום המצוה ונלע"ד דבאמת פשיטא להו דשניהם צריכין לברך רק דמב"ל מי עדיף לברך ויוציא א"ח דומיא דפלוגתת ר"י ורבנן (בברכות מ ב) במשנה בהיו לפניו מינין הרבה ובהכי א"ש טפי מאי דסמיך הך אמתניתין דאיירי נמי בכה"ג:

ירושלמי פ' ע"פ הל' א מהו לצאת ביין של שביעית. ופי' הק"ע כיון דלא קרינן ביה לכם וקס"ד דד"כ בעינן לכם כמו מצה וכי היכי דא"י במצה כו'. ולי צ"ע טובא דלמה לא איקרי שלכם הלא מפורש כתוב בה והיתה שבת הארץ לכם וגו' והרי אתרוג בעינן ודאי לכם ותנן בפ' לה"ג הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה ועוד דהא גבי מצה לא כתיב לכם אלא דילפינן לחם לחם מחלה דכתיב בה עריסותיכם ובחלה גופא תנן בספ"ט דשביעית האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ודוחק לומר דהירושל' איירי בלא הפקיר דאי אתה אוכל מן המשומר עיין סוכה ל"ט ב' ובתד"ה בד"א:

בריך רחמנא דסייען סליק מסכת פסחים בס"ד

והלכתא אבי הבן מברך שתים. נ"ב שלש לא שמענו וגאונים הוא דתקנו שלישית וההיא לכהן (ועי' ברא"ש סוף בכורות):

רַבִּי שִׂמְּלָאִי אִקְלַע לְפִדְיוֹן הַבֵּן בָּעוּ מִנֵּיהּ וְכוּ'. יש להקשות למה בתחלה סתמו שאלתם והוצרכו להאריך ולחזור ולפרש דבריהם, והוה ליה למימר מעיקרא הכי כהן מברך דקמטי הנאה לידיה או אבי הבן מברך דקעביד מצוה?
ונראה לי בס"ד דהשואלים לא שאלו אלא רק כהן מברך או אבי הבן מברך, אך מסדר הש"ס הוסיף דברים לפרש טעם לצדדי השאלה כהן מברך דקמטי הנאה לידיה וכו'. ואין זה דברי השואלים, כהאי גונא כתבו התוספות ז"ל (בבבא קמא דף יט בדבור המתחיל רב אשי) שלפעמים בעי בעיא אמורא סתם בלא צדדים, והגמרא עושה הצדדים, ונראה לנו שהוא לשון האמורא ואינו כן אלא שהגמרא הוסיף עיין שם. וכן כתב בספר יבין שמועה כלל תצ"ג, וכן הענין כאן וברור.
ברם מקשים למה הוצרכו להזכיר בשאלתם ברכת על פדיון הבן דהא פשיטא להו, והוה ליה לשאול רק על ברכת שהחיינו? ועוד יש להקשות נמי כמו שאמרו בבי מדרשא אבי הבן מברך שתים למה הוצרכו לפרש ולומר שתים מאחר דהוא שאל רק על ברכת שהחיינו מי מברך והיה להם להשיב אבי הבן מברך ותו לא ואנן ידעינן דמברך שתים דאין אדם מסתפק בברכת פדיון הבן?
ונראה לי בס"ד דידוע מחלוקת האחרונים ז"ל בהלכות ציצית סימן כ"ב בלובש טלית חדש אם מברך שהחיינו קודם להתעטף בציצית או יברך להתעטף קודם שהחיינו? דאיכא דסבירא ליה לברך שהחיינו קודם ואיכא דסבירא ליה להתעטף קודם. ועיין בברכי יוסף ומחזיק ברכה יעוין שם.
והנה כאן לא היה להם ספק מעיקרא בברכת שהחיינו דודאי שייכה לאבי הבן יותר דאיהו קעביד מצוה והכי מסתברא, אך מה שהביאם לבית הספק הוא משום דכאן איכא שתי ברכות על פדיון הבן ושהחיינו, ויש סברא לומר דיברך על פדיון הבן קודם שהחיינו, ויש סברא להפך לברך שהחיינו קודם, כמו שאמרו גבי ציצית, על כן נסתפקו כיון דכהן יש לו שייכות בברכת שהחיינו משום דמטי ליה הנאה אם כן יש לומר עדיף טפי שיברך הכהן שהחיינו ולא יברך אבי הבן שתים כדי שיצא מסלע המחלוקת בענין הקדימה שיש סברא לכאן ולכאן? או דלמא משום האי טעמא דמטי הנאה לידיה לא חשיב לו שייכות בשהחיינו ואינו רשאי לברך הכהן כלל אלא יברך אבי הבן את השתים? ולכן התחכמו להזכיר בדבריהם ברכת פדיון הבן דאבי הבן מברך לומר מה שבאנו לספק זה בשהחיינו הוא מצד דאיכא ברכה זו דפדיון הבן.
ובזה יתורץ דקדוק השני כי בבית המדרש הבינו דהשואלים באו לבית הספק בברכת שהחיינו מכח דאיכא שתי ברכות ולכן השיבו אבי הבן מברך שתים כלומר אף על גב דאיכא שתים שיש בזה מבוכה של הקדימה עם כל זה אבי הבן מברך.

בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה כֹּהֵן מְבָרֵךְ. קשה למה האריך למנקט כל הברכה עד לזמן הזה והוה סגי לומר שֶׁהֶחֱיָנוּ כֹּהֵן מְבָרֵךְ אוֹ אֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ?
ונראה לי בס"ד דאיתא בתוספות סוכה (סוכה כה. בדבור המתחיל העושה סוכה) שכתבו בשם רב שרירא גאון דלא סמכינן לברך שהחיינו על כלים חדשים משום דבעינן בשהחיינו מידי דאתי מזמן לזמן. וכתבו התוספות דקשה על זה מפדיון הבן דמברכים שהחיינו? ותירץ הר"ן ז"ל בביאורו על הרי"ף דפדיון הבן אף על גב דלאו מזמן לזמן קאתי אפילו הכי כיון שהיא מצוה תלויה בזמן שלושים יום של תינוק שיצא מכלל נפל ונכנס לכלל קיימא וחיות שפיר שייך לברוכי ביה שהחיינו עד כאן לשונו.
ואם כן יש לומר אי אמרינן הלכה כרב שרירא ז"ל דאין לברך על כלים חדשים דאין מברכים אלא על מצוה שהיא מזמן לזמן אין להסתפק בפדיון הבן שיברך הכהן, יען דלגבי כהן חשיב הפדיון כמו כלים חדשים אבל אבי הבן מברך שהחיינו משום טעמא דהר"ן ז"ל שהוא שמח על הזמן הזה שהגיע יום שלשים שבו יצא בנו מכלל נפל ולהכי לגביה חשיב כמצוה הבאה מזמן לזמן וכאשר הסביר הר"ן ז"ל, מה שאין כן כהן אין לו שמחה על הזמן הזה שיצא מכלל נפל דלאו בריה הוא ורק שמחתו על הנאה דמטי לידיה והרי זה כקנה כלים חדשים דאף על גב דשמח בהם מכל מקום כיון דלא אתיא מזמן לזמן ואין לה שייכות בזמן לא יברך.
אבל אם הלכה כמאן דפליג דסבירא ליה דגם על הנאה ושמחה דאינה תלויה בזמן ולית לה שייכות בזמן מברכים שהחיינו אז גם בפדיון יש להסתפק אם יברך הכהן כיון דמטי הנאה לידיה ושמח בהנאתו.
ולכן דקדק השואל למנקט נוסח הברכה כולו עד לזמן הזה, והיינו רוצה לומר כיון דאנחנו מברכים אותה על הזמן אי מצי כהן לברך משום הנאה בלבד אף על גב דאין שייכות לגבי דידיה בזמן כלל, וכמו דסברי החולקים על רב שרירא גאון ז"ל, או דלמא העיקר כסברת רב שרירא ז"ל ואין לברך אותה אלא אבי הבן דיש שייכות לגבי דידיה בזמן. ואף על גב דהשואל פירש בדבריו צדדי הספק בענין אחר הזכיר נוסח הברכה עד לזמן הזה כדי להבליע בדבריו צדדי ספק הזה נמי דאיכא לספוקי ביה.

לָא הֲוָה בְּיָדֵיה. יש להקשות הוה ליה למימר 'לא ידע'? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו במאמר 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו' (בבא בתרא י:) דפירוש בידו רוצה לומר בזכרונו שלא שכחו וכן כאן דין זה ידע ליה מקדמת דנא ורק עתה לא הוה בידיה כלומר לא היה בזכרונו.

אָתָא שָׁאִיל בֵּיהּ מִדְרְשָׁא. יש לחקור אימתי הלך ושאל אם לאחרי זה הוה ליה להש"ס להודיענו הם מה עשו? ונראה לי דהם עשו הפדיון בבוקר ועשו בברכות כמנהגם או כך או כך, ובסעודה דאחר הפדיון בו ביום אקלע רב שמלאי התם ושאלו אותו ללמוד דין ולידע אם יפה עשו בו ביום.
אי נמי יש להקשות דלעולם אקלע בשעת מעשה ובא מסדר הש"ס ללמדך שבחו, אחר ששאלו אותו ולא הוה בידיה לא שלח שליח לבית המדרש לשאול כדי לעשות מעשה אלא הוא בעצמו הלך ושאל ובא והגיד להם ועשו מעשה.

וְהִלְכְתָא אֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם. נראה לי בס"ד אין זה מדברי הגמרא אלא הם דברי רבנן אשר בבית המדרש דאמרו לו לרבי שמלאי דהסברא מחייבת לברך אבי הבן שתים והכי קבלנו הלכתא. וכיוצא בזה איתא לעיל דף ל"ג החטין בתלוש הכי נמי דקדשה אמר לו אין בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, וכן מורין בבי מדרשא כוותי."

סִיּוּם מַסֶּכֶת פְּסָחִים
ונראה לרמוז בס"ד דנקיט מסדר הגמרא דין הפדיון בסוף מסכתא זו הנקראת פְּסָחִים על שם שֶׁפָּסַח הֳ' וְהִצִּיל אֶת אֲבוֹתֵינוּ וּפָדָה אוֹתָם מִמִּצְרַיִם שגם ענין זה נקרא פִּדְיוֹן הַבֵּן דחביבין ישראל שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים יד, א) 'בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹקֵיכֶם' ולכן התחיל ראש הגמרא באות מ' וסוף באות מ' של שתים הרי מ"ם מלאה שמספרם שמונים כמנין פ', וגם תיבת שתים הוא שתי מ"ם רמז לאות פ' שהיא מספר שתי מ"ם. וידוע באות פ' נרמז פְּדוּת כמו שאמרו בזוהר הקדוש בהקדמת פרשת בראשית. וביציאת מצרים כתוב (שמות ח, יט) 'וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה' דרמז לו על אות פ' שנגאלו בו אבותינו ממצרים כנזכר בפרקי רבי אליעזר על פקידה כפולה של (שמות ג, טז) 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי' (בראשית נ, כד) וְ'פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם' שפדאם לחיים!