אמר רב חזקיה בשם רב חסדא אין ממשנה זו ראיה, שכן אפשר לומר כי תיפתר [תתפרש] משנה זו בבהמות קדשי בדק הבית שפדאן כשהן תמימין והוממו (נפלו בהן מומים) לאחר מכן, ולכן דינן כחולין. ואולם כשפדאן ועדיין הן תמימות — יתכן שעדיין הן עומדות בקדושתן, וולדן וחלבן אסור. ר' יוסה בשם רב חסדא אמר: בהמות תמימות של קדשי בדק הבית שפדאן בהיותן תמימות והוממו, הריהן חולין גמורים. וראיה לדבר, שכן מתניתא [משנה] במסכת תמורה (פ"ז מ"א) המפרטת את ההבדלים שבין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח אמרה כן [אומרת כך]: בהמות קדשי מזבח ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונין (פדיונן), ושל בדק הבית מותרים, ומשנה זו מדברת בודאי בבהמות שהוממו רק לאחר הקדשן, שאם לא כן לא היו ולדן וחלבן של קדשי מזבח אסורים לאחר פדיונן, ומכאן שבהמות קדשי בדק הבית שקדם הקדשן למומן ונפדו (ששנינו שוולדן וחלבן מותר) הריהן חולין גמורים. ר' חזקיה בשם ר' יוסה אומר: בהמות קדשי בדק הבית שפדאן אף בהיותן תמימין — יצאו לחולין לגמרי. ומנין? שכן אין תימר [אם תאמר] שלא יצאו לחולין לגמרי, היאך אם כן קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית? שהרי שנינו במשנתנו שבהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים, ומכירה הריהי לכאורה כפדיון, ואם נאמר שבהמות קדשי בדק הבית שפדאן בהיותן תמימות אינן יוצאות לחולין לגמרי אלא עדיין הן קדושות בקדושת בדק הבית — איך יקדיש אותן הקונה לקרבנו? והלא כבר נאמר שם במשנה ש"אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה"! אלא ודאי שהריהן יוצאות לחולין לגמרי. ומקשים: אחר שהוכיח ר' חזקיה בשם ר' יוסה ממשנתנו שבהמות קדשי בדק הבית תמימות שנפדו יצאו בכך לגמרי לחולין, אם כן קשה על שיטת ר' חזקיה בשם ר' חסדא (לעיל) הסבור שקדשי בדק הבית אינם יוצאים לגמרי לחולין בפדיון אלא אם נפל בהם מום!

ומשיבים: אכן בהמות קדשי בדק הבית תמימות שנפדו יצאו בכך לגמרי לחולין, ויכולים להקדישן שוב למזבח. ואולם סבור ר' חסדא שהריהן יוצאות לגמרי לחולין רק משנעשו בעלי מומין, שכל עוד הן תמימות, גזירת חכמים היא שקדושת מזבח עדיין חלה עליהן (יש בהן). וליידה מילה [לאיזה דבר, ענין]? — לגיזה ולעבודה, שאסור לגזוז או לעבוד אותן. אבל מדין תורה הריהן יוצאות לגמרי לחולין וליכול להקדישן למזבח, וכמוכח ממשנתנו. א במשנה מוזכר החילוק שבין זכרים לנקבות (במקדיש בהמות בדק הבית). ומביאים ברייתא העוסקת בענין דומה. הפריש נקבה לעולתו, אף שאין עולה באה אלא מן הזכרים, או לפסחו ולאשמו שגם הם באים רק מן הזכרים, אף שאינו יכול להקריבה לשם אותו קרבן שהקדישה, חלה עליה קדושת אותו קרבן לענין שהיא עושה תמורה, שאם המיר אותה בבהמה אחרת חלה על אותה בהמה קדושת עולה או פסח, וכיוצא בזה. ר' שמעון מחלק ואומר: אם הקדיש את הנקבה לעולתו — הריהי עושה תמורה, ואם הקדישה לפסחו או לאשמו — אינו עושה תמורה. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: בין אם הקדישה לעולתו ובין אם לפסחו או לאשמו בכולם אינו עושה תמורה, שמאחר ואינה יכולה להתקדש לקרבן לו הקדישה, אינה מתקדשת אלא בקדושת דמים, ולפיכך אינה עושה תמורה באף אחד מאלה. אמר ר' יוחנן: טעמא [הטעם] של ר' שמעון המחלק בין עולה לפסח ואשם: שכן קרבן עולה שייך שיבוא גם מן הנקבה, שכן מצינו (מצאנו) שהנקבה בעוף כשירה לבא עולה (עולת העוף), ומאחר ששייכת קדושת עולה גם בנקבה (אף אם לא בבהמה), שייך שתתקדש בהמה זו כעולה לפחות לענין שתעשה תמורה. אבל פסח או אשם כיון שלא שייכת בהם נקבה כלל, שהרי אינם באים מן העוף, אינם מתקדשים אלא בקדושת דמים ואינם עושים תמורה. ועוד אמר ר' יוחנן: טעמא [הטעם] של ר' שמעון בן יהודה בשם ר' שמעון הוא: אם בהמה שהיא מין הכשר להיקרב לקרבן מסויים, כגון זכר לעולה, כמפורט בתורה שזהו מינו של קרבן זה, אם יש בו פרט החורג מהדינים הקבועים לאותו קרבן הוא חלוק עליו, כלומר, אינו דומה לקרבן שכל פרטיו הם כראוי, ואינו מתקדש לקרבן לו הקדישוהו, כל שכן שאין הוא מתקדש לשום ענין, ואף לא לענין שיעשה תמורה, כשהוא מין בשאינו מינו, כגון נקבה לעולה. ומסביר ר' יוחנן: איזהו מין במינו שהוא חלוק עליו — כהדא דתני [כברייתא זו ששנינו]: היה אדם צריך להביא קרבן אשם בן שנה והביא במקומו בן שתים — יצא. כלומר, הקרבן כשר, אף שלא יצא המביאו ידי חובתו בו. היה צריך להביא אשם בן שתים והביא במקומו בן שלש — לא יצא, כלומר, הקרבן אינו כשר כלל, ובודאי שלא יצא בו ידי חובתו. שכיון שאין אשם בא בן שלוש הריהו כמקריב בהמת חולין. ב ועוד אומר ר' יוחנן: ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה בשיטתו) ור' יהושע שניהם אמרו דבר (דין, רעיון) אחד. והריהו מפרט: כמה [כמו] שר' יהושע אמר [אומר] במשנתנו שנקבה שהוקדשה בסתם, כיון שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב לעולה, הריהי נמכרת לאנשים החייבים קרבנות שלמים (הבאים אף מן הנקבה) ובדמיה ייקנה זכר לעולה, ומתוך דבריו למדים שהוא סבור שלא קידשה (קדשה) בהקדשתה אלא הקדש דמים, שהרי היא עומדת למכירה, אבל אין גופה קדוש, כן ר' שמעון אמר: נקבה שהוקדשה לעולה, לא קידשה אלא הקדש דמים, ולכן אינה עושה תמורה. ומוסיפים להוכיח שכן דעת ר' יהושע, שכן אין תימר [אם תאמר] שבהקדשתה לעולה קדשה הנקבה קדושת הגוף, הרי אף שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב עולה (שהרי העולה באה רק מן הזכר), איך תימכר בעודה תמימה לצרכי שלמים, והלא אין פדיון לבהמות תמימות הקדושות בקדושת הגוף קודם שיפול בהם מום, ואם כן ירעו תרעה בהמה זו עד שיפול בה מום ורק אז יוכל למוכרה. למעלה הוזכרה הברייתא בה נחלקו תנאים בדין בהמה נקבה שהפריש לעולתו או פסחו או אשמו. ומביאים את המשך דברי הברייתא. אמר רבי: בדעת ר' שמעון שהמקדיש נקבה לעולתו הריהי עושה תמורה ולפסחו ואשמו אינה עושה תמורה אין אני רואה (ראה גרסות) את דברי ר' שמעון בפסח. שלדעתי אם הקדישה לפסח הריהי עושה תמורה. שכן אף שאי אפשר להקריב את הנקבה עצמה לפסח, חלה עליה קדושת הגוף, שהרי המותר של קרבן הפסח, וכגון שהקדיש אדם קרבן לפסח ומסיבה כלשהי לא הוקרב, דינו הוא שהוא בא (קרב) שלמים (אף שאינו נאכל אלא ליום ולילה). והריהי אם כן כמיועדת מלכתחילה לשלמים, ויכולה איפוא לעשות תמורה. ושואלים: ולסברה זו ולימא [ושיאמר] אם כן גם רבי: אין אני רואה את דברי ר' שמעון באשם, שכן המותר של אשם בא עולה, ואם כן נקבה זו שהוקדשה לאשם הריהי כמיועדת מלכתחילה לעולה, ותעשה איפוא תמורה! אמר ר' אבין: אין דמיון בין פסח לאשם, שכן אל הפסח עצמו יש להתייחס מלכתחילה אף כאל שלמים, שכן אם הקדיש פסח ולא הקריבוהו בזמנו, הריהו בא שלמים, כלומר, שגופו קרב שלמים, ואולם אין להתייחס לאשם מלכתחילה כאל עולה, שכן אם הקדיש כבש לאשם אף אם מחמת סיבה שהיא נשתייר ולא הוקרב כאשם אלא הריהו בא כעולה, אין גופו קרב עולה, אלא פודים אותו, ורק לאחר פדיונו קונים בדמיו עולה. ומכאן הוכחה שאינו קדוש אלא בקדושת דמים, ולכך אינו יכול לעשות תמורה. ומבררים: מהו כדון [מה זה, מה עניינה] של מחלוקת זו שבין רבי ור' אבין, במה הם חולקים? — ההין אמר [זה, ר' שמעון אומר, סבור] שכאשר מקדיש אדם נקבה לפסח, כיון שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב לפסח לא הקדישה קדושת הגוף אלא הקדש דמים הוא שהקדיש אותה. ואילו ההין אמר [זה, רבי, אומר, סבור] שאף שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב כפסח חלה עליה קדושת שלמים, שהרי השלמים באים אף מן הנקבה, והקדש גופו איפוא הקדיש אותה ולא הקדש דמים.

ג שנינו במשנה שלדעת ר' יהושע המקדיש נכסיו סתם והיו בהן בהמות הראויות לקרבן, הזכרים יקרבו עולות והנקבות תימכרנה לצרכי שלמים ובדמיהם קונים עולות. וכדי לבאר שיטה זו אמר ר' זעירא בשם ר' שמעון בן לקיש: טעמא [הטעם, מקור דבריו] של ר' יהושע, הוא ממה שנאמר "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" (ויקרא כב, יח), בא הכתוב "לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" לומר שהכל קרב לעולה, ואף כאשר לא פירש בדבריו שהריהו מקדיש בהמה זו לעולה. אכן מן הכתוב בפסוק הבא "לרצונכם תמים זכר" (שם פסוק יט) משמע שדברים אלו אמורים רק במקדיש זכר, ואולם מנין שאפילו נקבות שהקדישן סתם תופסת בהם קדושת עולה? תלמוד לומר הלשון הכוללת "בבקר" (שם יט) — לרבות את הנקבות. על דברים אלה ר' יצחק בי [בן] ר' אלעזר שאל: אף אם מלשון הכתובים יכול ר' יהושע לדברי ר' שמעון בן לקיש ללמוד כי המקדיש בהמות סתם הריהן בכלל קדושת עולה, בין שהם זכרים (לחובת הקרבה), ובין שהן נקבות (לענין תמורה), זהו דווקא בבהמות תמימות (וכלשון המשנה "בהמה ראויה על גבי המזבח"), ואולם בעלות מום הריהן בכלל שאר הנכסים שאינם ראויים למזבח והולכים לבדק הבית. והלא על אף שכתיב [נאמר] במפורש בכתוב אותו דורש ר' יהושע "זכר" במפורש בכתוב, עם כל זה ואת אמרת [ואתה אומר] כי הלשון "בבקר" באה לרבות את הנקבות. ואם כן, הלא דכוותה כתיב [כיוצא בזה נאמר שם באותו כתוב] לשון "תמים", ואת אמרת [ואתה אם כן לשיטתך תהא אומר] כי "בבקר" בא לרבות אף בעלי מומין,

ומה ביניהון [מה ביניהם]? מדוע אתה מרבה את הנקבות ולא את בעלות המום? בתירוץ קושיה זו רב אמר: שבטא דכדכדא ביניהן [שבט של אורגים יש ביניהם], שהוא מוט שמפרידים בו את החוטים בתהליך האריגה. כלומר, יש ביניהם הבדל גדול כי "בבקר" משמעו גם נקבות, שכן הן ראויות להיקרב על המזבח (כשלמים), ואי אפשר לרבות מכאן בעלי מומים שאינם ראויים לשום קרבן.

ד שנינו במשנה שכאשר הקדיש אדם את נכסיו והיו בהם דברים הראויים למזבח, כגון יינות שמנים וסלתות, שר' אליעזר אומר: ימכרו לצרכי אותו המין, ובדמיהן יביא עולות. ומדבריו משמע שכל דבר שראוי למזבח, אם אינו בהמה, אם הקדישו סתם, קדושתו קדושת דמים לעולה, ובכלל זה אם הקדיש עופות. ועל כך אמר ר' אבהו בשם ר' שמעון בן לקיש: טעמא [הטעם] של ר' אליעזר הוא, שנאמר "דבר אל אהרן ואל בניו... איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" (שם יג), ומן הכתוב "לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" למדים אנו כי כל קרבן שלא ברור לאיזה מטרה הקדישוהו — הכל קרב עולה, כלומר, קדושתו קדושת עולה. וממה שנאמר בפסוק הבא "לרצונכם תמים זכר" (שם פסוק יט) למדים שמכל מקום תעלה בהמה זו לעולה כזכר, שאם היא עצמה זכר — יקריבוה לעולה, ואם נקבה — תימכר ויביאו בדמיה זכר לעולה. יכול תאמר שיהיו אפילו עופות בכלל זה שכשיוקדשו סתם, אם תמימים הם יקריבום לעולה, וכן יינות, שמנים וסלתות יקדשו בקדושת עולה, לענין שצריך למוכרם ולהביא בדמיהם עולה? — תלמוד לומר: "בבקר" — ולא עופות ושאר דברים שאינם בהמה. מסופר, ר' ירמיה ור' בון בר חייה הוון יתיבון ואמרין [היו יושבים ואומרים] כך: תמן [שם] אמר ר' יוחנן בהסבר שיטת ר' שמעון (כפי שהביאה התנא קמא בברייתא), הסבור שבהמה נקבה שהוקדשה לעולה עושה תמורה אף שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב כעולה: טעמא [הטעם] של שיטת ר' שמעון הוא, שכן קרבן עולה שייך גם בנקבה, שכן נקבה שבעוף כשירה לבא עולה (עולת העוף). והרי שסבור ר' יוחנן שבהסתמך על דין נקבת העוף תהא אף נקבת בהמה שהוקדשה לעולה קדושה בקדושת עולה, וכא [ואילו כאן] בענין העוף עצמו אמר הכין [אומר כך] ר' יוחנן שאין נקבה מן העוף שהוקדשה לעולה מתקדשת בקדושת עולה?!