א כיון שהוזכרו בגמרא אנשים אשר הוזכרו לשבח מביאים עוד בדומה מה שאמר ר' יונה בשבחו של ר' עקיבא: כתיב [נאמר] "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנע והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע" (ישעיה נג, יב), ודברי כתוב זה מכוונים לר' עקיבא שעסק במסירת תורה שבעל פה לעם והתקין מדרש (תורת כהנים וספרי) ההלכות (דברי האמוראים) והגדות (מדרשי אגדה). ויש אומרים שאת אלו אנשי כנסת הגדולה תיקנו, אלא מה אם כן תיקן זה, ר' עקיבא? — את שיטת הלימוד בדרך כללות ופרטות.

ובדומה לכך אמר ר' אבהו: בספר דברי הימים נמנו בני משפחת שלמא בן כלב בן חור, ובפירוט מניינם כתיב [נאמר] "משפחת סופרים יושבי יעבץ" (דברי הימים א ב, נה), ומה תלמוד לומר "סופרים"? אלא הכוונה היא שעשו את התורה ספורות ספורות, שצירפו את דיני התורה לקבוצות ומנו אותם לפי נושאים המחולקים למספרים כדי להקל על הזכרון, ולמשל: חמשה אנשים לא יתרומו תרומה, חמשה דברים ממיני הדגן חייבין בחלה, חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מיבום וחליצה, שלשים ושש כריתות (עבירות שעונשן כרת) נמנו בתורה, שלש עשרה דבר (דינים) נאמרו בנבלת העוף הטהור, ארבעה אבות (דינים יסודיים) של נזיקין, מספר אבות המלאכות האסורות בשבת הוא ארבעים חסר אחת.

פירוש אחר למשמעות "סופרים" אמר ר' אליעזר: כתיב [נאמר] "וזה פרשגן הנשתון (=איגרת הכתב) אשר נתן המלך ארתחשסתא לעזרא הכהן הסופר סופר דברי מצוות ה' וחוקיו על ישראל" (עזרא ז, יא), ומה תלמוד לומר "סופר" אחר שכבר כינהו בתואר "הסופר"? אלא ללמד שכשם שהיה סופר וגדול בדברי תורה עצמם, כך היה סופר וגדול בדברי חכמים, שהיה גדול הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה.

ר' חגי אמר בשם ר' שמואל בר נחמן: הראשונים, כלומר, חכמי הדורות הקודמים כאילו חרשו, וזרעו, ניכשו, כיסחו (הוציאו את העשבים הרעים), עדרו, קצרו, עמרו (עשו עומרים), דשו את העומרים הללו, זרו את התבואה שנידושה, בררו, טחנו, הרקידו בנפות, לשו, קיטפו (שמו נוזלים על הפת), ואפו, שעשו את כל הפעולות להקל עלינו את לימוד התורה והבנתה, ועם כל זה אחר כל עבודת הראשונים אנו עדיין אין לנו מה לאכול, שאין אנו מבינים את דברי התורה על בוריים. ומאחר שהוזכר היחס שבין הראשונים לאחרונים מביאים עוד מה שאמר ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא: אין הוון קדמאין מלאכין — אנן בני אנש [אם היו הראשונים נחשבים כמלאכים — אנו נחשבים רק כבני אדם], ואין הוון בני אנש — אנן חמרין [ואם היו נחשבים רק כבני אדם — אנו נחשבים רק כחמורים]. והוסיף ואמר ר' מנא: בההיא שעתא אמרין [באותה שעה שאמרו את הדברים הללו אמרו גם]: אפילו כחמרתיה [כאתונו] של ר' פינחס בן יאיר לא אידמינון [אין אנו דומים].

ב ומה עניינה של אתון זו? חמרתיה [אתונו] של ר' פינחס בן יאיר גנבתה ליסטאי בליליא [גנבו אותה ליסטים בלילה אחד]. עבדת טמירא גבון תלתא יומין [היתה מוחבאת אצלם, אצל הגנבים שלושה ימים], ולא טעמה כלום מהמזון שהגישו לפניה. בתר תלתא יומין אימלכון מחזרתה [אחרי שלושה ימים נמלכו בדעתם להחזיר אותה] לבעליה, ר' פנחס בן יאיר, אמרי [אמרו] זה לזה: "אפקינון מן הכא, דלא תימות גבן" [נוציא אותה מכאן, שלא תמות אצלנו] ותסריח נבלתה את המערה בה היא מוסתרת. אפקונה [הוציאו אותה לחופשי]. אזלת וקמת לה על תרעא דמרה [הלכה ועמדה לה על שער אדוניה], שריית מנהקת [והתחילה להשמיע קול נעירה]. אמר לון [להם] ר' פנחס בן יאיר לבני ביתו: "פתחון להדא עלובתא [פיתחו את השער לעלובה זו], דאית לה תלת יומין דלא טעמא כלום [שיש לה כבר שלושה ימים שלא טעמה כלום]". פתחין לה ועלת לה [פתחו לה את השער ונכנסה לה]. אמר לון [להם] ר' פנחס בן יאיר: יהבו לה כלום תיכול [תנו לה משהו לאכול]. יהבון קומה שעורין ולא בעית למיכל [נתנו לפניה שעורים ולא רצתה לאכול מהם]. אמרין ליה [אמרו לו] בני ביתו: רבי, לא בעית למיכל [אינה רוצה לאכול]. אמר לון [להם]: האם מתקנין אינון [מתוקנים, מעושרים הם] שעורים אלו? אמרו ליה [לו]: אין [כן]. אמר לון [להם]: וארימתון דמיין [והאם הפרשתם מהם מעשרות גם כדי לתקן את הדמאי]? אמרון ליה [אמרו לו]: האם לא כן אלפון רבי [לימדנו רבינו] (ראה משנה דמאי פ"א מ"ג) שהלוקח (הקונה) זרע להאכילו לבהמה או קמח לעיבוד עורות או שמן להדלקה לאור פטור מהפרשת מעשרות כדי לתקנו מן הדמאי, ומאחר שהרי זה אוכל לבהמה אינו חייב בהפרשת דמאי. אמר לון [להם]: מה נעבד לה להדא עלובתא [מה נעשה לה לעלובה זו] דהיא מחמרה על גרמה סגין [שמחמירה על עצמה הרבה] ואינה רוצה לאכול מן הדמאי אף שאינה אסורה בכך. ומששמעו זאת בני ביתו ארימן דמיין ואכלת [הרימו, הפרישו את את המעשרות כדי לתקן את הדמאי ואכלה מהם].

ג שנינו במשנה: פתחיה היה ממונה על הקינין. ומעירים: בא וראה מה גדול הוא כחו של אותו האיש שהיה פותח דברים סתומים ודורשן (מסבירם). עוד שנינו במשנה שהיה פתחיה יודע בשבעים לשון. ומביאה הגמרא ברייתא העוסקת באלה שמעיקר הדין חייבים לדעת שבעים לשון. תני [שנויה ברייתא]: סנהדרין שיש בה שנים מן הדיינים שיכולין לדבר בשבעים לשון, וכולן, כל השאר, לפחות ראוין לשמוע, להבין אותם, את הלשונות הללו — הרי זו כבר ראויה להיות סנהדרין. היו בה שלשה היכולים לדבר — הרי זו נחשבת כסנהדרין בינונית. היו בה ארבעה כאלה — הרי זו נחשבת כסנהדרין חכמה. וכשהיתה הסנהדרין ביבנה היו בה ארבעה שדיברו בשבעים לשון: בן עזאי ובן זומא ובן חכינאי ור' אלעזר בן מתיה. ומביאים מעשה בו ניכר כשרונו של פתחיה בהסבר דברים סתומים.

אמר ר' חסדא: פעם אחת יבשה ארץ ישראל מחמת הבצורת, ולא צימחה תבואה ולא ידעו מהיכן להביא שעורים למנחת העומר. והוה תמן חד אלם [והיה שם אילם אחד] שידע היכן יש מקום מתאים לקצירת העומר, ובא לפני חכמים, וכיון שלא היה יכול לדבר, רמז להם בתנועות היכן הוא אותו מקום. וכך עשה: דהוה יהיב חד ידיה [שהיה שם את ידו האחת] על הגגות, וחד ידיה [וידו האחת] על צריפים, כרומז להם על שמו של אותו מקום, ולא הבינו מה כוונתו. אייתוניה קמיה דפתחיה [הביאו אותו לפני פתחיה]. אמר להו [להם]: האם אית אתר דמתקריא [יש מקום שנקרא] 'גגות צריפין' או 'צריפין גגות'? ונזכרו שיש מקום כזה, אזלין לתמן ואשכחן [הלכו לשם ומצאו] שם שעורים. ועוד מספרים בחכמת פתחיה: אמר ר' יוסה בי [בן] ר' בון: פעם אחת נשדף תבואות כל העולם כולו, ולא היו יודעין מהיכן להביא שעורים למנחת העומר. והוה תמן חד אילם [והיה שם אילם אחד] דהוה יהיב ידיה על עיניה [שהיה נותן ידו האחת על עיניו] וידיה על סוכרא [וידו האחרת על מקום סגירת הדלת]. אייתוניה לגבי [הביאו אותו לפני] פתחיה, אמר לון [להם]: האם אית אתר דמיתקריא [האם יש מקום שנקרא] 'עין סוכר' או 'סוכר עין'? ונזכרו שיש מקום כזה, ואזלון תמן ואשכחון [והלכו לשם ומצאו] שם שעורים.

ועוד מספרים בחכמת פתחיה: מעשה היה בשלש נשים שהביאו למקדש את קיניהן לשם קרבן, אחת אומרת "קן זה הוא לעינתי", ואחת אומרת "קן זה הוא לימתי", ואחת אומרת "קן זה הוא לזיבתי". ומסופר: זו שהיתה אומרת "לעינתי" סברין מימר [סברו החכמים לומר] שהיתה זבה, שהיתה שופעת כמעין ומביאה קן (חטאת ועולה) לטהרה. אמר לון [להם] פתחיה: לא כך היה, בעיינא סכנת זו [בתוך מעיין הסתכנה זו], והקן שהביאה — לקרבן תודה הוא, להודות על הנס. ובענין זו שהיתה אומרת "לימתי" סברין מימר [סברו החכמים לומר] שהיתה זבה שהיתה שופעת דם כים. אמר לון [להם] פתחיה: בימה סכנת [בים הסתכנה], והקן שהביאה — לקרבן תודה הוא. ובענין זו שהיתה אומרת "לזיבתי" סברין מימר [סברו חכמים לומר] שהיתה זבה ממש, והריהי מביאה קן עופות, כדין הזבה הבאה להיטהר, שחייבת להביא זוג עופות, אחד לקרבן חטאת ואחד לקרבן עולה. אמר לון [להם] פתחיה: לא כך, אלא זאב בא ליטול את בנה וניצול ממנו, וקרבנה קרבן תודה הוא.

ד שנינו במשנה שבן אחייה היה ממונה על ריפוי הכהנים חולי המעיים. ומסבירים: על ידי שהיו הכהנים מהלכין יחפים על הרצפה של המקדש גם בזמן הקור, והיו אוכלין הרבה בשר מחלקם בבשר קרבנות החטאת והשלמים, ושותין הרבה מים, היו באין לידי חולי המעים. והוה ידע [והיה בן אחייה יודע] האי דין חמר טב למעייא [איזה יין טוב לרפא את המעיים], והאי דין חמר סמם למעייא [ואיזה מין יין הוא סם טוב ומועיל למעיים].

שנינו במשנה שנחוניא היה חופר שיחין. ומסבירים: שהיה חופר שיחין ומערות בשביל שיקוו בהם מי הגשמים לצורך שתיית עולי הרגל, והוה ידע [והיה יודע]