מצא קופיץ בחמשה עשר בניסן, כלומר, ביום טוב עצמו — שוחט בה מיד. שוודאי הטבילוהו בעליו מאתמול כדי שיוכלו להשתמש בו היום לשבירת עצמות קרבן החגיגה. נמצאה (נמצא) הקופיץ קשורה לסכין — הרי היא כסכין, שאם נמצאו בשלושה עשר בניסן — שונה ומטביל את הקופיץ ואינו יכול להשתמש בו אלא למחרת, ואם נמצא בארבעה עשר — שוחט בו מיד, שודאי כבר הטבילוהו מאתמול.

א גמרא שנינו במשנה שלדעת ר' מאיר כל הרוקים הנמצאים בירושלים טהורים, חוץ מאלו הנמצאים בשוק העליון. ובענין זה ר' אבין בשם ר' יהושע בן לוי מסביר: קצרן (מצודה) של נכרים היה שם, בשוק העליון, וכיון שגזרו חכמים על הגויים שיטמאו כזבים לכל דבריהם (ראה שבת יז,ב ונדה לד,א), ובכלל זה ברוקם, וכיון שכל החיילים שם היו גויים, ודאי הרוק הנמצא שם שלהם הוא, וטמא. וכיון שהוזכר מקום זה (קצרן) מספרים אמר ר' חנינה: אירע מעשה וערודות (חמורי בר) היו נוחרין (ממיתים בדקירת הגרון בסכין, שלא כדרך שחיטה) בירושלים, כדי להאכיל את בשרם לאריות המצויים בקרקס (ראה גם מנחות קג,ב), והיו עולי רגלים העושים דרכם לירושלים, ונזהרים מלהיטמא משתקעין בדם עד ארכובותיהן (קרסוליהם) מרוב דם הערודים. ובאו לפני חכמים לברר אם הם טמאים או לא, ולא אמרו להן חכמים דבר, משום שסברו שאין דם נבילות מטמא, אף שבשרן מטמא. והיכן היה מעשה זה? ר' שמעון בר אבא אומר בשם ר' חנינה: קצרן של נכרים היה שם בשוק העליון של ירושלים, ושם נחרו הגויים את הערודים.

ועוד בענין טומאת דם נבילות, ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אומר: מעשה בפרדה משל בית רבי שמתה, וטהרו חכמים את דמיה משום נבילה, משום שדם הנבילה אינו טמא. ובענין זה ר' אלעזר שאיל [שאל] לר' סימון: ועד כמה יהיה שיעור דם הנבילה ולא יטמא? ולא אגיביה [ולא ענה לו]. שאיל [שאל] אחר כך את ר' יהושע בן לוי עצמו, אמר ליה [לו] עד שיעור רביעית — טהור, יותר מיכן — טמא. ובאש [והיה רע בעיני] ר' לעזר דלא חזר ליה [שלא החזיר לו] ר' סימון שמועתא [את ההלכה] ששיעור טומאתו הוא ברביעית, כפי שבוודאי שמע מפי ר' יהושע בן לוי. ובדומה לכך מסופר: רב ביבי הוה יתיב מתני הדין עובדא [היה יושב ושונה את המעשה הזה] בפרדת בית רבי שמתה וטיהרו חכמים את דמה מטומאת נבילה. אמר ליה [לו] ר' יצחק בר ביסנא: עד כמה יהיה שיעור דם הנבילה ולא יטמא? אמר ליה [לו] רב ביבי: עד רביעית — טהור, יותר מיכן — טמא. ובעט ביה [ובעט בו, דחאו מעל פניו]. אמר ליה [לו] ר' זריקא לרב ביבי: בגין דהוה שאיל לך את בעיט ביה [מפני שהוא שואל אותך אתה בועט בו]? אמר לו ר' זריקא: בגין דלא הוות דעתי בי [מפני שלא היתה דעתי מיושבת בי], לכן בעטתי בו, ולא מפני שעשה דבר רע. שכן אמר ר' חנין בדרשת הכתוב בתוכחה "והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כח, סו), "והיו חייך תלואים לך מנגד" — זה שהוא לוקח (קונה) לו חטין לשנה, שאינו בטוח שתימצא לו תבואה אף בשנה שלאחריה. "ופחדת לילה ויומם" — זה שיש בידו רק מעות מועטים עד שהוא לוקח חיטים מן הסדקי (החנווני) מעט מעט לצורך סעודתו הקרובה, וחושש שמא לא יהיו לו מעות לקנות חיטים לסעודתו הבאה. "ולא תאמין בחייך" — זה שהוא לוקח מן הפלטור (האופה), שאף אין לו חיטים משל עצמו וצריך לקנות את לחמו לקראת כל סעודה מן הפלטר. ואנא סמיך אפלטירא [ואני, רב ביבי סומך על האופה], שאני בדרגת הדוחק הגדולה ביותר, ולכן אין דעתי מיושבת עלי. ושואלים: מאי כדון [מה עניינו], מהי המסקנה להלכה בטומאת דם הנבילות? ומשיבים: יש ללמוד דבר זה ממה שהעיד ר' יהושע בן פתורה (ראה עדויות ח,א) על דם נבילות שהוא טהור, ומשמע שהריהו טהור בכל שיעור, ואף ביותר מרביעית. ודוחים: מהו הכוונה "טהור"? — טהור מלהכשיר דבר מאכל לטומאה. שאף שדם הוא אחד משבעת המשקים המכשירים לטומאה, ואולם דם נבילות אינו נחשב כדם לענין זה, הא ליטמות [אבל לענין טומאה] הוא אכן מטמא. ושואלים: והלא תמן [שם] במסכת מכשירין (פ"ו מ"ה) תנינן [שנינו]: דם השרץ מטמא כבשרו, מטמא ואולם אינו מכשיר, ואין לנו עוד כיוצא בו, כדם השרץ, שהוא מטמא אבל אינו מכשיר. ומכאן אתה למד כי דם נבילות גם מטמא וגם מכשיר! ומשיבים: פירוש הדברים אינו כך, אלא "אין לנו כיוצא בו" כוונתו: כשיעור טומאתו, שאין דבר הדומה לדם השרץ ששיעור טומאת בשרו ודמו שווים — בכעדשה. שהרי דם הנבילה אין שיעורו לטמא כשיעור בשרו, ששיעור בשרו לטמא הוא בכזית, ואילו שיעור דמו הוא ברביעית. אבל גם בנבילה דמו מטמא כבשרו, שהרי כשקורשת רביעית הדם, שיעורה במוצק הוא כזית. אמר ר' יוסי: פליגי [נחלקו] בה בהלכה זו אם דם נבילות מטמא תרין אמוראין [שני אמוראים], חד אמר [אחד מהם אמר]: טמא (בשיעור רביעית), וחד אמר [ואחד מהם אמר]: טהור. מאן דאמר [מי שאמר] טמא סבור כדעת ר' יהודה במשנה במסכת עדויות (פ"ה מ"א) הסבור כי מחלוקת היא בין בית שמאי לבית הלל, ובית הלל (שהלכה כמותם) סבורים שהוא טמא. ומאן דאמר [ומי שאמר] טהור סבור כדעת ר' יהושע בן פתורה שהעיד (שם פ"ח מ"א) שדם נבילות טהור, ומשמע שלדבריו הריהו טהור לגמרי אף בשיעור רביעית. אמר ליה [לו] רב אבדומה דמן נחותה [מן היורדים שירדו מארץ ישראל לבבל] לר' יוסי: ויאות [ויפה פירש], שכן ר' יהודה מוריינה דבי נשיאה הוה [מורה ההוראה, הרב של בית הנשיא היה], ולכן אם מסופר על דבר שהיה בבית הנשיא, בוודאי שהוא שהורה כן להלכה, והוא זה שטיהר את דמי פרדת בית רבי שמתה, וכשיטתך.

ב שנינו במשנה שלדעת ר' מאיר כל הרוקין שנמצאו בירושלים טהורים, חוץ משל שוק העליון. ושואלים: האם לא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה: לא גזרו חכמים טומאה על הרוקין שנמצאים בירושלים? ומדוע אם כן הרוקים הנמצאים בשוק העליון טמאים? ומשיבים: הא איתמר עליה [הרי כבר נאמר על כך], ר' אבין בשם ר' יהושע בן לוי אומר: קצרן (מצודה) של גוים היה שם, ומאחר שגזרו חכמים שיהיו כל הגויים מטמאים כזבים, הרי כל הרוקים הנמצאים שם טמאים. עוד שנינו במשנה שלדעת ר' יוסי הרוקים הנמצאים באמצע הרחוב טמאים ושבצדדים טהורים, ובשעת הרגל, שבאמצע טהורים ושבצדדים טמאים. ומביאים ברייתא המבארת שיטה זו: בשאר ימות השנה הטמאין מהלכין שיבולת (בקבוצה אחת באמצע הרחוב), והטהורין מהלכין מן הצד שלא ייטמאו. והטהורין מהלכין סתם ואינם מזהירים את הטמאים שלא יגעו בהם, והטמאים עצמם הם שאומרין להן לטהורים "פרושו" שלא תיטמאו. ואילו בשעת הרגל הטהורים מהלכין שיבולת, והטמאין מהלכין מן הצד. הטמאין מהלכין סתם ואינם מזהירים את הטהורים שלא יגעו בהם, והטהורין עצמם הם שאומרים להן לטמאים "פרושו", כלומר, הזהרו לבל תגעו בנו ותטמאונו.

ג עוד שנינו במשנה: וכל הכלים הנמצאים בירושלים, אם נמצאו בדרך ירידה לבית הטבילה — טמאים, ואם נמצאו בדרך עליה — טהורים. ושואלים: לא כן [האם לא כך] אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: לא גזרו חכמים טומאה על הכלים שנמצאים בירושלים? ומשיבים: עיונים מכיון שנמצאו דרך ירידה לבית הטבילה נעשו "הוכיח", הרי זה נעשה כדבר המוכח שהם טמאים, שכן אין מוליכים לבית הטבילה אלא כלי טמא. עוד שנינו במשנה שר' יוסי סבור שכל הכלים הנמצאים בירושלים טהורים, חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות.

ומסופר כי אבא שאול (שהיה קברן והיה עוסק כרגיל בכלים אלו למלאכתו) היה קורא אותן את המריצות הללו "ציפורין". ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר, מכנה אותם] "ציפורין" הרי זה משום שהיה כלי זה דומה לציפורין (ציפורן אצבעות יד אדם), שראשו חד. ואילו מאן דאמר [מי שאמר, מכנה אותם] "מריצה" — שמריצה (מוליכה) את האבן המיועדת לשמש כגולל על הקבר לבית הקברות.

עוד שנינו במשנה שאם נמצא קופיץ קשור לסכין, דינו כדין הסכין עצמה לענין טומאה. ומביאים: תני [שנויה ברייתא] החלוקה בדין זה על שיטת משנתנו, ולדעתה אם היתה הסכין קשורה לה, לקופיץ — הרי זו כמותה, שאם הקופיץ טמא אף הסכין דינה כן.

ד הלכה ב משנה פרוכת (של המקדש) שנטמאת בולד הטומאה, שנגעה במשקים הטמאים בדרגת ראשון לטומאה, ונעשתה שני לטומאה מדברי חכמים (שגזרו חכמים שיטמאו המשקים אף את הכלים להיות שני לטומאה), כיון שטומאתה רק מדברי חכמים, אין צורך להוציאה אל מחוץ למקדש, אלא מטבילין אותה בפנים בתוך המקדש. ואם הוציאוה אל מחוץ לעזרה כדי להטבילה, מכניסין אותה בחזרה לעזרה אף מיד, לפי שעיקר טומאתה רק מדברי חכמים אין צורך בהערב שמש קודם הכנסתה לעזרה. ושנטמאת באב הטומאה, כגון שנגעה באחד משמונת השרצים המטמאים במותם, שטומאתה מן התורה — מטבילין אותה בחוץ, מחוץ לעזרה, ושוטחין אותה לייבוש בחיל (מקום המוקף חומה קטנה בתוך הר הבית, ואינו קדוש בקדושת העזרה), מפני שהיא צריכה הערב שמש, שכיון שטומאתה מן התורה, אינה נטהרת לגמרי בטבילה אלא לאחר שתעריב שמש יום השביעי. ואם היתה פרוכת זו חדשה — שוטחין אותה לייבוש על גג האיצטבא (מקום גבוה בהר הבית), כדי שיראה העם אגב כך גם את מלאכתה שהיא נאה. וכיון שהוזכרה הפרוכת, מביאים עוד בעניינה. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' שמעון בן הסגן: פרוכת היה עוביה טפח, ועל שבעים ושתים נימים (חוטי שתי) היתה נארגת, על כל נימה ונימה מאותן שבעים ושתים נדרשו עשרים וארבעה חוטין כדי לעשותה. שכן היתה הפרוכת עשויה מארבעה מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני, ושש. וחוטו של כל אחד מארבעת אלה היה כפול ששה חוטים. ומידותיה של הפרוכת: ארכה היה ארבעים אמה כגובה פתח האולם שהיה ארבעים אמה, ורחבה היה עשרים אמה כרוחב הפתח, ומשמונים ושתים רבוא (שמונה מאות ועשרים אלף) דינרי זהב היתה הפרוכת נעשית. ושתים, שתי פרוכות חדשות, היו עושין בכל שנה. וכה כבדה היתה הפרוכת עד שהוצרכו לשלש מאות כהנים לשאתה כשהיו מטבילין אותה.

ה גמרא שנינו במשנה שכל אחת מן הנימים מהן היתה ארוגה הפרוכת היתה עשויה מעשרים וארבעה חוטים. ומביאים את המקור לדברים: אילו אמר הכתוב ביחס לפרוכת "חוט" — הייתי אומר שהכוונה היא לחוט אחד. אם היה אומר "כפול" — הייתי אומר שהכוונה לשנים. ואילו היה אומר "שזור" — הייתי אומר שהכוונה לשלשה. אבל כיון שנאמר (שמות כו, לא) "משזר" שמשמעותה רחבה יותר מזו של "שזור" — ודאי הכוונה לכפול את מניינם לששה, ומכיון שהפרוכת היתה ארוגה מארבע מיני חוטים, תכלת וארגמן, תולעת שני (צמר צבוע אדום) ושש (פשתן), מכאן אם כן הא [הרי] שכל חוט מחוטי הפרוכת היה שזור מעשרים וארבעה חוטים, שש פעמים ארבע. לעומת זאת תני [שנויה ברייתא] דעה אחרת: משלשים ושתים חוטים היה שזור כל חוט מחוטי הפרוכת. וכך דורש תנא זה את הכתוב: אילו אמר "חוט" — הייתי אומר שהכוונה לאחד. ואילו היה אומר "כפול" — הייתי אומר שהכוונה לשנים. ואילו היה אומר "שזור" — הייתי אומר שהכוונה לארבע. אבל כיון שנאמר "משזר" — ודאי הכוונה לשמונה, ומכיון שהפרוכת היתה ארוגה מארבע מיני חוטים, מכאן הא [הרי] שכל חוט מחוטי הפרוכת היה שזור מתלתין ותרין [הרי שלושים ושנים] חוטים, שמונה כפול ארבע. דעה נוספת תנא [שנויה בברייתא אחרת]: מארבעים ושמונה חוטים היה שזור כל חוט מחוטי הפרוכת. וכך דורש תנא זה את הכתוב: אילו אמר הכתוב ביחס לפרוכת "חוט" — הייתי אומר שהכוונה לאחד. ואילו היה אומר "כפול" — הייתי אומר שהכוונה לשנים. ואילו היה אומר "קליעה" — הייתי אומר שהכוונה לשלשה. ואילו היה אומר "שזור" — הייתי אומר שהכוונה לששה. אבל מכיון שנאמר "משזר" — ודאי הכוונה לשנים עשר, ומכיון שהפרוכת היתה ארוגה מארבעה מיני חוטים, מכאן הא [הרי] שכל חוט מחוטי הפרוכת היה שזור מארבעים ותמניא [ארבעים ושמונה] חוטים.

כיון שעוסקים בפרוכת, מביאים עוד בעניינה. שנינו בברייתא: כתוב אחד אומר על הפרוכת שהיא "מעשה רוקם" (שם פסוק לו), וכתוב אחד אומר עליה "מעשה חושב" (שם לא). ומסבירים: "מעשה רוקם" — פרצוף (דמות) אחד היה על הפרוכת משני צידיה. "מעשה חושב" — שני פרצופות שונים בכל צד. ובהסבר הדברים נחלקו ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר [אחד מהם אמר] ש"מעשה רוקם" פירושו: שהיתה רקומה על גבי הפרוכת דמות שהיתה נראית משני צידיה, וכגון דמות ארי מכאן, מצידה האחד, ודמות ארי מכאן מצידה השני. "מעשה חושב" פירושו: שהיתה רקומה על הפרוכת דמות כגון ארי שהיתה נראית רק מכאן, מצידה האחד, וחלק ללא כל דמות מכאן, מצידה האחר. וחרנה אמר [והאחר אמר]: "מעשה רוקם" פירושו: שהיתה נראית דמות כגון ארי מכאן, מצידה האחד וחלק ללא כל דמות מכאן. "מעשה חושב" פירושו: שהיו נראים משני צידיה שתי דמויות שונות, וכגון דמות ארי מכאן ודמות נשר מכאן.

שנינו במשנה שבשמונים ושתים רבוא היתה הפרוכת נעשית שלוש מאות כהנים היו מטבילים אותה. ובענין זה שנינו שאמר ר' יצחק בר ביזנא בשם שמואל: מנין זה של שלוש מאות כהנים לשון גוזמא [גוזמה] הוא, ובאמת היה דרוש להטבלת הפרוכת מספר קטן בהרבה של כהנים, אלא שרצו חכמים לומר שהיה מניינם רב, אלא שהפריזו במניינם. ומעירים כי בדומה לכך תמן תנינן [שם במשנה במסכת תמיד (פ"ב מ"ב) שנינו] שפעמים היה צבור עליה על מקום המערכה שעל גבי המזבח כשלש מאות כור מאפר קרבנות שהצטבר במשך הזמן. ועל כך אמר ר' יוסי בי ר' בון בשם שמואל: מנין זה לשון גוזמא [גוזמה] היא, שלא הניחו לכמות כזו של אפר להצטבר על גבי מקום המערכה.

ו הלכה ג משנה בשר קדשי הקדשים שנטמא, בין שנטמא באב הטומאה, בין בולד הטומאה, בין נטמא בפנים העזרה בין נטמא בחוץ, דינו לשריפה (ראה ויקרא ז, יט). ונחלקו תנאים היכן צריך בשר זה להישרף. בית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים העזרה שבמקדש, חוץ מזה שנטמא באב הטומאה בחוץ, שכיון שטומאתו חמורה וגם נטמאה מחוץ לעזרה, אין ראוי להכניסו למקדש. ואילו בית הלל אומרים: הכל ישרף בחוץ, חוץ מזה שנטמא בולד הטומאה בפנים, שכיון שטומאתו קלה וגם נטמא בפנים — אפשר לשורפו בעזרה.