למפרע דגיטא דהא לאו גיטא [שהגט של זו לא גט] הוא שהרי השניה עדיין חיה, ועביד ליה [ונמצא שעשה] עבודה כשיש לו שני בתים (נשים)! אלא עלינו להציע פתרון אחר: דאמר [שאומר הוא] לה לאשה השניה: "הרי זה גיטיך על מנת שתמות חברתיך". ומקשים: הלא גם במקרה כזה עדיין ודילמא מייתא [ושמא אכן תמות] חברתה והוה ליה גיטא דהא גיטא [ויהיה הגט של זו גט] וקם ליה [ונמצא עומד] בלא בית כלל!

אלא כך יש לומר: שמגרש להו לתרוייהו [אותן את שתיהן] בגט, אלא קובע לשתיהן תנאים שונים, לחדא [לאחת מהן] אמר [אומר הוא] לה: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תמות חברתיך", ולחדא [ולאחת מהן, לאחרת] אמר [אומר הוא] לה: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תכנסי ביום הכיפורים לבית הכנסת", שיש אפשרות קלה לגרום שיהא זה גט במניעת כניסתה לבית הכנסת. ומקשים: ודילמא [ושמא] לא מייתא [תמות] חברתה ולא עיילא [תכנס] היא לבית הכנסת ואם כן והוה ליה גיטא דתרוייהו גיטא [ונמצא הגט של שניהן גט] וקם ליה [ונמצא הוא עומד] שוב בלא בית!

אלא, כך צריך לומר: לחדא אמר [לאחת אומר הוא] לה: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תמות חברתיך", ולחדא אמר [ולאחת אומר הוא] לה: "הרי זה גיטיך על מנת שאכנס אני לבית הכנסת". דאי מייתא הא [שאם מתה זו] — הרי קיימא הא [נשארת זו] ואי מייתא הא [ואם מתה זו] — הרי קיימא הא [עומדת זו]. מאי איכא למימר [מה יש לך לומר] ולחשוש עוד דילמא מייתא [שמא תמות] חברתה בפלגא [באמצע] העבודה ונמצא כי עבד ליה [עושה הוא] עבודה למפרע כשהוא נשוי לשני בתים (נשים), אי חזי לה דקא בעיא למימת [אם רואה הוא שרצונה, שהיא עומדת למות] — קדים איהו ועייל [מקדים הוא ונכנס] לבית הכנסת ומשוי לגיטא דהא גיטא [ועושה את הגט של זו גט] למפרע ונמצא שאינו נשוי אלא לאשה אחת. והצלחנו איפוא למצא אפשרות לשיטת ר' יהודה, שיהיה הכהן הגדול מכין לעצמו אשה נוספת, בלא שיהיה נשוי לשתי נשים בבת אחת ביום הכיפורים.

א על אחד מעיקריה של סוגיה זו מתקיף לה [מקשה עליה] רב אסי, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב עוירא: אלא מעתה שאנו מדייקים בלשון הכתוב "ביתו" ולא שני בתים, אם כן שתי יבמות הבאות מבית אחד כלומר, שהיו שתיהן נשואות לאדם אחד לא יתייבמו אף לא אחת מהן, שהרי גם שם אמרה התורה "את בית אחיו" (דברים כה, ט) ונדייק: ולא שני בתים! ומשיבים: "יבמתו" "יבמתו" ריבה הכתוב, שכיון שנאמרה מלה זו פעמיים בכתובים, הרי זה מרמז שאפילו כשיש שתי נשים מבית אחד הזקוקות לו ליבום, אחת מהן צריכה יבום.

מצד אחר מתקיף לה [מקשה עליה] רבינא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב שרביה: מה שאמרנו בכהן גדול שכל עוד אינו נושא את אשתו אף שהיא ארוסה, אינה בכלל "ביתו", אלא מעתה ארוסה לא תתייבם? שהרי ביבום נאמר לשון "בית" והלא דבר זה הוא בניגוד להלכה המקובלת! ומשיבים: נאמר: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" (דברים כה, ה) ובא כתוב זה לרבות את הארוסה, שאף שלא היתה בתוך ביתו, והיא לפי שעה עדיין בחוץ ("החוצה") מכל מקום חייבת יבום או חליצה.

ב בהקשר לסוגיה הקודמת מביאים ברייתא נוספת. תנו רבנן [שנו חכמים]: כהן גדול מקריב קרבנות כשהוא אונן, ביום מיתת קרוביו, אבל אינו אוכל מן הקרבנות הללו. ר' יהודה אומר: כל היום. ושואלים: מאי [מה פירוש] הביטוי "כל היום"? אמר רבא: לא נצרכה הוספה זו אלא כדי להביאו מתוך ביתו. כלומר: לא רק שמותר לו לעבוד במקדש כשהוא אונן, אלא אף מצוה היא להביאו באותו יום אל המקדש כדי שיעבוד בו כל היום ובכך יתפכח מצערו.

אמר ליה [לו] אביי: השתא [עתה] לדעת ר' יהודה אפוקי מפקינן ליה [מוציאים אנו אותו] את הכהן האונן מן המקדש, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה כהן הדיוט עומד ומקריב על גבי המזבח ושמע שמת לו מת — מניח עבודתו באמצע ויוצא, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' יוסי אומר: יגמור את עבודתו ואחר כך יוצא, הרי שר' יהודה מחמיר בהקרבה בשעה שהוא אונן ואף שדיבר מענין כהן הדיוט, סברה היא שכן הדין גם בכהן גדול ואת אמרת מייתינן ליה [וכאן אתה אומר שמביאים אותו] את הכהן הגדול מתוך ביתו לעבוד באוננות?

אלא אמר רבא, עלינו לחזור מהפירוש הראשון וכך יש לפרש: מאי [מה פירוש] "כל היום"