מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי [האם יש דבר שאנו עצמנו איננו יכולים לעשות, ואילו השלוחים שלנו יכולים לעשות]? שהרי תפקיד השליח הוא למלאות את מקום המשלח, וכיון שאנו, הישראלים, אסורים בכניסה לקודש ובעשיית עבודה, לכן אין לומר שהכהנים נחשבים כשלוחים שלנו. ולשון המשנה שזקני בית דין אומרים לכהן הגדול שהוא שלוחם, סותרת לכאורה שיטה זו! ומתרצים: הכי קאמרי ליה [כך אומרים לו], כלומר, זו היא כוונת הדברים: משביעין אנו עליך על דעתנו ועל דעת בית דין לומר לו שלא יעבור על השבועה באומרו שנתכוון בלבו לדבר אחר, אלא הוא נשבע לפי הבנת הדברים על ידי בית הדין. ואין מכאן ראיה איפוא לענין שליחותו של הכהן.

א אמרנו שהוא הכהן הגדול פורש ובוכה והן בית הדין פורשין ובוכין. ומסבירים: הוא פורש ובוכה משום העלבון שחשדוהו שהוא צדוקי, והם פורשין ובוכין — שכן אמר ר' יהושע בן לוי: כל החושד בכשרים לוקה בגופו, ושמא הכהן הגדול כשר היה וחשדו בו לחינם.

ושואלים: וכל כך למה מקפידים עליו להשביעו? ומסבירים: כדי שלא יתקן את הקטורת וידליקנה מבחוץ בהיכל לפני הכניסה לקודש הקדשים ויכניס את המחתה כאשר הקטורת בוערת אל קודש הקדשים, כדרך שהיו הצדוקין עושין. וכיון שהכהן הגדול נמצא שם לבדו ואי אפשר לבדוק זאת — יש צורך להשביעו על כך.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מעשה בצדוקי אחד שנתמנה לכהונה גדולה שהתקין את הקטורת מבחוץ ורק אחר כך הכניס לבית קודש הקדשים. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה שהצליח בכך. פגע (פגש) בו באותו צדוקי אביו ואמר לו: בני, אף על פי שצדוקין אנו ולדעתנו כך צריכים לעשות, מתיראין אנו מן הפרושים ואיננו נוהגים הלכה למעשה כשיטתנו. אמר לו הבן: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה: "כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא טז, ב) שהצדוקים מבינים שלאחר שכבר קיים ענן הקטורת אז "אראה על הכפורת", — אכנס לבית קודש הקדשים, אמרתי: "מתי יבוא לידי לקיים פסוק זה כפי שיטתנו ואקיימנו, עכשיו שבא לידי — לא אקיימנו"?

אמרו: לא היו ימים מועטין שעברו עד שמת אותו צדוקי והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו כעונש על מה שעשה. ויש אומרים: כבר ביציאתו מן הקודש ניגף, שכן תני [שנה] ר' חייא: כמין קול נשמע בעזרה משום שבא מלאך וחבטו על פניו. ונכנסו אחיו הכהנים להוציאו משם ומצאו סימן ככף רגל עגל בין כתפיו, והוא סימן למכת המלאך, שהרי נאמר במלאכים: "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל" (יחזקאל א, ז).

ב במשנה נזכר שאמר ר' זכריה בן קבוטל שהוא עצמו היה קורא לפני הכהן הגדול בספר דניאל. מתני ליה [משנה, מלמד היה לו], רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה [לפני] רב בלשון זו: אמר ר' זכריה בן קפוטל, ומחוי ליה רב בידיה [והיה רב מראה לו בידו] שלא כך צריך לגרוס אלא קבוטל בב'. ושואלים: מדוע הראה לו כן? ונימא ליה מימר [שיאמר לו אמירה מפורשת]! ומשיבים: קריאת שמע הוה קרי [היה קורא] רב באותה שעה, ולכן לא יכול היה להפסיק בדיבור.

ושואלים: וכי האי גוונא מי שרי [ובכגון זה האם מותר] להפסיק ולרמוז בתוך הקריאה? והאמר [והרי אמר] ר' יצחק בר שמואל בר מרתא: הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו באותה שעה, ולא יקרוץ (יסגור, ויפתח לרמז) בשפתותיו, ולא יורה באצבעותיו. וכיוצא בו תניא [שנינו בברייתא]: ר' אלעזר חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתותיו ומראה באצבעו — עליו הכתוב אומר: "ולא אתי קראת יעקב" (ישעיה מג, כב), שמראה שאין לפניו כבוד שמים, וכביכול אינו קורא לפני הקדוש ברוך הוא. ואם כן כיצד רמז רב בקריאת שמע?

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שאסור להפסיק אפילו ברמיזה בלבד הוא בפרק ראשון של קריאת שמע שחמור ועיקרי יותר, הא [זה] שאמרנו שרימז רב בידו בשעת קריאת שמע היה זה בפרק שני ובו מותר להפסיק באופן זה לצורך דבר חשוב.

כיון שהזכרנו את הענין מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: נאמר "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם" (דברים ו, ו-ז) משמע: "ודברת" — הותר לך לצרכים מסויימים לדבר בם — בתוך דברי תורה וקריאת שמע, מותר להפסיק ולדבר בהם לעת צורך חשוב, אבל לא בתפלה, שבה אסור להפסיק בדיבור לכל צורך שהוא. ופירוש אחר: "ודברת בם" הכוונה להדגיש: בם בדברי תורה דווקא יש לך רשות לדבר אבל לא בדברים אחרים, כגון בדברים המביאים לידי קלות ראש.

ר' אחא אומר: "ודברת בם" כוונתו: עשה אותן את דברי התורה קבע ואל תעשם ארעי. אמר רבא: השח שיחת חולין שאין בה מדברי תורה ואין בה צורך מיוחד עובר על מצות עשה, שנאמר: "ודברת בם" וכוונתו: בם — ולא בדברים אחרים. רב אחא בר יעקב אמר: יתר על כן, עובר אף בלאו, שנאמר: "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר" (קהלת א, ח), לומר שהמדבר דברים בטלים — עובר על לאו זה, ש"לא יוכל" משמעו — אינו רשאי.

ג משנה אם בקש הכהן הגדול להתנמנם בלילה, פרחי (צעירי) כהונה היו מכין לפניו באצבע צרדא ומשמיעים רעש, ואומרים לו מפעם לפעם: אישי (אדוני) כהן גדול! עמוד ממטתך והפג (צנן) את עצמך פעם אחת על הרצפה, ותסיר ממך את השינה. ומעסיקין אותו בדרכים שונות עד שיאיר המזרח ויגיע זמן השחיטה של התמיד של שחר.

ד גמרא שואלים: מאי [מה הוא] אצבע צרדא שהוזכרה במשנה? אמר רב יהודה: צרתה דדא [של האצבע הזאת], מאי [ומה] היא האצבע הזאת — גודל, וצרדא — צרתה, היא האצבע האמצעית ביד. שהיו מצמידים את האצבע לאגודל בעוצמה, ומשהפרידום היתה האצבע מכה על כף היד והיתה משמיעה קול. וכדי להוכיח מאי עוצמת הקול הנוצרת מהכאה באצבע צרדה, מחוי [היה מראה] רב הונא כיצד מכים כך באצבע צרדא ואזל קלא בכולי בי [והלך ונשמע הקול בכל בית המדרש] של רב. ויש איפוא בקול כזה כדי לגרום לכהן הגדול להתעורר מתרדמתו.

ה שנינו במשנה כי היו אומרים לו אישי (אדוני) כהן גדול הפג (צנן) את עצמך פעם אחת על הרצפה והתעורר. אמר רב יצחק: על חדת [הבא, הכנס משהו חדש]. ושואלים: מאי היא [מה הוא] דבר זה של חידוש שביקשו ממנו? אמרי ליה [היו אומרים לו]: אחוי [הראה לנו כיצד עושה אתה] קידה, שזהו דרך השתחוויה מיוחד שהיה הכהן הגדול בקי בו, וקשה מאוד לעשותו, ועל ידי מאמץ זה היה מתעורר.

ו נאמר במשנה כי היו מעסיקין אותו עד שיגיע זמן שחיטה. תנא [שנה החכם]: לא היו מעסיקין אותו לא בנבל ולא בכנור שאסור לנגן בהם בחג, אלא בפה היו שרים, ומה היו אומרין — פסוק זה: "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר" (תהלים קכז, א), לרמז שצריך הכהן להזהר בעבודתו שתהא לשם שמים, כדי שתעלה לרצון, שאם לא יעשה כן — תהא כל טרחתו לשוא.

ומספרים: מיקירי (חשובי) ירושלים לא היו ישנין כל הלילה ועוסקים בתורה כדי שישמע כהן גדול קול הברה (רעש) מן העיר ולא תהא שינה חוטפתו מחמת השקט, כשכל העיר כולה רדומה. תניא [שנינו בברייתא], אבא שאול אומר: אף בגבולין (חוץ לירושלים) היו עושין כן להיות נעורים כל הלילה זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין, שהיו הגברים והנשים משחקים במשחקים משותפים והגיעו בשל כך לידי עבירה.

אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב נחמן בר יצחק: תרגומא [תרגם], אמור את הדברים כלפי העיר נהרדעא, שבה היה מצוי דבר זה. כפי המסופר: שאמר לו אליהו הנביא לרב יהודה אחוה [אחיו] של רב סלא חסידא [החסיד]: אמריתו [אומרים אתם] ומתפלאים: "אמאי לא אתי [מדוע לא בא] משיח"? ומה פלא, והא האידנא יומא דכיפורי הוא [והרי עכשיו יום הכיפורים הוא] ואבעול כמה בתולתא [ונבעלו בלילה זה כמה בתולות] בנהרדעא, כפי שאמרנו שהיו נעורים בלילה ומגיעים לידי פריצות. אמר ליה [לו] רב יהודה: הקדוש ברוך הוא מאי אמר [מה אומר] הוא על חטאים אלה שעושים בני ישראל? אמר ליה [לו], כך הוא אומר: