ומקשים: כיצד אומר אתה רק עשרים ושלוש אמות והא איכא [והרי יש] מעל לחלל השער גם אמה עובי של תקרה של עץ ואמה מעזיבה העשויה מטיח וטיט לסתום יפה את החרכים שבמבנה, הרי שהיו שם לפחות עשרים וחמש אמה! ומשיבים: שערים של בית המקדש, כיון דשישא נינהו [שמשל אבן שיש היו], במשהו עביד להו [היו עושים אותם], כלומר: לא היו צריכין לעשות מעל האבן תקרה ומעזיבה עבים כל כך, ואפשר היה לעשותם דקים מאד. ומקשים: והא איכא האיך [והרי יש על כל פנים אותו] משהו של תקרה ומעזיבה והרי זה יותר מעשרים ושלוש אמות! ומשיבים: אכן ודאי כך היה, אלא כיון שלא הואי אמתא [היתה התקרה אמה שלימה] לא חשיב לה [מונה אותה].

א שנינו במשנה כי היו פורסים מסביב לכהן בשעת טבילתו סדין של בוץ (פשתן) לצניעות. ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע דווקא] של בוץ? ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] רב כהנא בענין דומה: כדי שיכיר וישים אל לבו שעבודת היום המיוחדת ליום הכיפורים בבגדי בוץ הם. הכא נמי [כאן גם כן] עשו סדין של בוץ כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ.

ב משנה פשט הכהן הגדול בגדי הלבן שהיו עליו ירד למקוה וטבל, עלה ונסתפג (התנגב במגבת כדי לספוג את הלחות מעליו). לאחר מכן הביאו לו בגדי זהב, שמונה בגדים של כהן גדול ולבש אותם, וקידש (רחץ) ידיו ורגליו. הביאו לו את כבש התמיד של שחר קרצו (שחט את רוב שני הסימנים שבו) ומירק (גמר) כהן אחר את השחיטה על ידו (בשבילו), כדי שיוכל הכהן הגדול למהר ולקבל את הדם ולהמשיך בעבודתו. ומיד בסיום השחיטה קבל הכהן הגדול את הדם בכלי וזרקו על המזבח.

נכנס לאולם כדי להקטיר קטורת של שחר, ולהיטיב את הנרות במנורה, ולהקריב את הראש ואת האברים של כבש התמיד והחביתין (מנחתו המיוחדת של הכהן הגדול) ואת היין של נסך קרבן התמיד. ומעירים: קטורת של שחר היתה קריבה בין קבלה וזריקת הדם ובין הקטרת האברים, וקטורת של בין הערבים היתה קריבה בין העלאת האברים למזבח להבאת הנסכים עליו.

ולענין טבילה אם היה כהן גדול זקן שקשה לו לטבול בצינה או איסטניס (חולני ומפונק) היו מחמין לו מים חמין, ומטילין לתוך הצונן שבמקוה כדי שתפיג (תתמעט) צינתן ויוכל הכהן לטבול בלא להצטער.

ג גמרא אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים דבר זה לפני] רב פפא: הא [משנתנו זו] שלא כשיטת ר' מאיר. דאי [שאם] כשיטת ר' מאיר היא, כיון שאמר ר' מאיר תרי קידושי אלבישה עביד להו [שני הקידושים שמקדש ידיו ורגליו — על לבישת הבגדים בכל פעם, הוא שעושה אותם], פעם לפני לבישתם, ופעם שניה לאחר לבישה, הכא נמי [כאן גם כן] ליעביד תרי קידושי [צריך לעשות שני קידושים] על הלבישה ומלשון המשנה משמע כי פושט את בגדיו ואינו מקדש ידיו ורגליו!

אמר להו [להם] רב פפא לחכמים: בין לשיטת רבנן [חכמים] בין לשיטת ר' מאיר חד [קידוש אחד] עושים על פשיטה של בגדי קודש, וחד [וקידוש אחד] על הלבישה של בגד קודש אחר. והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בעקרון זה נחלקו]: נאמר: "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו" (ויקרא טז, כג-כד). ר' מאיר סבר: כי מקיש [משוה] הכתוב קידוש שבשעת פשיטה לקידוש בשעת לבישה, מה קידוש בשעת לבישה — ראשית לובש ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, אף פשיטה — פושט ואחר כך מקדש.

ורבנן סברי [סבורים]: כי מקיש [משוה] פשיטה ללבישה, מה לבישה — כשהוא לבוש כבר מקדש, אף פשיטה — כשהוא עדיין לבוש מקדש, ולכן אחר שהוא מסיים את העבודה הריהו מקדש את ידיו, ואחר כך פושט בגדיו. אולם בלבישת בגדי הקודש לראשונה, כיון שאינו פושט בגדי קודש — ודאי שאיננו צריך שני קידושים.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב פפא: וכי מצית אמרת הכי [והאם יכול אתה לומר כן] שלדעת ר' מאיר אין צורך בשתי קידושים ללבישה ראשונה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, ופשט וירד וטבל עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו. ואילו ר' מאיר אומר: פשט וקידש ידיו ורגליו, וירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב, ולבש וקידש ידיו ורגליו. הרי מפורש שר' מאיר אומר שיש צורך בקידוש מיוחד טרם לבישת הבגדים! אמר להו [להם]: אי תניא תניא [אם שנויה ברייתא כזו — שנויה היא], שכל מה שאמרתי מסברה אמרתי, אבל אם אכן שנינו במפורש שלא כשיטתי, חייב אני לחזור בי.

ושואלים: בשלמא [נניח] על פי שיטת ר' מאיר, היינו דמשכחת לה [כך הוא שאתה מוצא אותה אפשרות]