תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: קל וחומר הוא; ומה בגדי זהב שאין כהן נכנס בהן לפני ולפנים לקודש הקדשים — טעון טבילה לפני לבישתן, בגדי לבן שנכנס בהן לפני ולפנים אינו דין שטעון טבילה. ומקשים: איכא למפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את הקל וחומר, ולומר: מה לבגדי זהב — שכן כפרתן מרובה שהכהן הגדול עובד בהם ומכפר בהם על ישראל כל השנה כולה, ואילו בגדי לבן משמשים רק ליום הכפורים אחד בלבד, ולכך יתכן שלא יצטרך טבילה לצורך לבישתם! אלא, נפקא ליה [יוצא לו, נלמד הדבר] מה שאמר רבי שיש ללמוד זאת מלשון הפסוק כאמור.

ומסבירים קטע נוסף בברייתא שהובאה לעיל: אמר רבי: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום — תלמוד לומר: "כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם" (ויקרא טז, ד) הא [הרי] למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה שהוא טעון טבילה. ומעירים: אשכחן [מצאנו למדנו איפוא] כי מבגדי זהב לבגדי לבן טעון טבילה, מבגדי לבן לבגדי זהב מנין שטעון טבילה?

תנא דבי [שנה, חכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: קל וחומר; מה בגדי לבן שאין כפרתן מרובה שהרי אין הכהן לובשם אלא ביום הכיפורים של שנה אחת בלבד, טעונין טבילה לפני לבישתם, בגדי זהב שכפרתן מרובה בעבודתו בכל ימות השנה, אינו דין שטעונין טבילה?

ומקשים: הלא איכא למפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההוכחה, ולומר: מה לבגדי לבן שכן נכנס בהן לפני ולפנים, מה שאין כן בבגדי זהב, הרי שקדושת בגדי לבן גדולה משל בגדי זהב! ומעירים: היינו דקתני [זהו ששנינו] בהמשך אותה ברייתא, דברים שהם כתשובה לשאלה זו; ואומר: "בגדי קדש הם ורחץ את בשרו במים ולבשם" (ויקרא טז, ד), שמפני קושי זה, הביאו את הכתוב הנוסף להדגיש שיש חובת רחיצה גם לבגדי קודש אחרים.

וחמש עבודות הן: הקרבת תמיד של שחר נעשית בבגדי זהב, עבודת היום בפר ובשעיר שלאחר מכן נעשית בבגדי לבן, ואחר מקריב את אילו איל האשם ואת איל העם בבגדי זהב, לאחר מכן הריהו מכניס לקודש הקדשים כף ומחתה בבגדי לבן, ויוצא ומקריב תמיד של בין הערבים בבגדי זהב, ומוציא את הכף בבגדי לבן.

ומנין שכל טבילה וטבילה מטבילות אלה צריכה שני קידושין? תלמוד לומר: "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם ורחץ את בשרו במים", וכן: "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו" (ויקרא טז, כד). ומקשים: הלא האי [זה] בטבילה כתיב [נאמר] שהרי רחיצה זו האמורה כאן אינה רחיצת ידים ("קידוש") אלא משמעה טבילה! ומשיבים: אם אינו ענין לטבילה שהרי נפקא ליה [יוצא לו, נלמד לו הדבר] ממה שנאמר: "בגדי קדש הם", שמפסוק זה למדנו שיש חובת טבילה בכל החלפת בגדים, על כן תנהו ענין לקידוש.

ושואלים: אם כן וליכתביה רחמנא [שתכתוב התורה] בלשון קידוש ידים ורגלים ולא בלשון "ורחץ" שמשמעה כרגיל טבילה! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] על ידי שימוש לשון זה שטבילה כקידוש, שיש ביניהם צד שוה — ללמד: מה קידוש ידים ורגלים נעשה במקום קדוש, שהרי הכיור שממנו מקדשים מצוי בתוך העזרה, אף טבילה זו הבאה להחלפת בגדים צריכה להיעשות במקום קדוש ולא מחוץ למקדש.

ושואלים: ור' יהודה הלומד מפסוק זה טבילה לבגדי זהב ואינו דורש את הפסוק "בגדי קודש הן" ללמד שצריך קידוש ידים ורגלים בכל החלפת בגדים, אם כן חובת קידוש מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] הדבר כדרך שלמד ר' אלעזר בר' שמעון, שדבר זה נלמד מקל וחומר, ומה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש, מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש, כאמור.

אמר רב חסדא: הא [שיטתו זו] של רבי לגבי טבילה וקידוש מפקא [מוציאה], כלומר: אינה מקבלת לא את שיטת ר' מאיר לענין קידוש, ומפקא מדרבנן [ומוציאה אף מדברי חכמים], שהיא שיטה חדשה לעצמה. כיצד מפקא מדרבנן [מוציאה משיטת חכמים]? שאילו רבנן אמרי [חכמים אמרו]: שכ שהוא לבוש מקדש, ואיהו [והוא, רבי] אמר: כשהוא פושט מקדש. ומפקא [ומוציאה מדברי] ר' מאיר: שאילו ר' מאיר אמר: הך קידוש בתרא [קידוש אחרון זה], כלומר, קידוש שני שהוא מקדש בכל טבילה כשהוא לבוש מקדש, ואיהו [והוא] רבי אמר: כשהוא פושט מקדש.

אמר רב אחא בר יעקב: הכל מודין בקידוש שני שלובש ואחר כך מקדש, מאי טעמא [מה טעם הדבר] דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו" (שמות ל, כ-כא), לומר: חובת רחיצה (קידוש) היא במי שאינו מחוסר אלא גישה, ובכל השאר הוא מוכן לעבודה, יצא זה כהן בלא בגדים שמחוסר עדיין גם לבישה וגם גישה. הרי שקידוש הידים לפני העבודה צריך להיעשות כשהוא לבוש כבר.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: לא רב חסדא שלדעתו לשיטת רבי יש לכהן לעשות את שתי הקידושים בין פשיטה ללבישה אית ליה [יש לו, מקבל את שיטת] דרב אחא, כיון שלדעתו בשיטת רבי הקידוש נעשה לאחר הלבישה. ולא רב אחא שלדעתו בשיטת רבי, צריך קידוש סמוך לעבודה אית ליה [יש לו, מקבל את שיטת] רב חסדא, שלדעתו לשיטת רבי, צריך לעשות את שני הקידושים כשהוא ערום. שאם תאמר כן יצא כי לשיטת רבי הוו ליה חמיסר [יהיו להם חמישה עשר] קידושין, שבכל החלפת בגדים צריך שלוש טבילות: אחד כשהוא פושט, אחד לפני לבישה, ואחד כשהוא לבוש.

א נאמר במשנה: "הביאו לו את התמיד וקרצו". ושואלים: מאי [מה פירוש] "קרצו"? אמר עולא: לישנא דקטלא [לשון של הריגה] הוא. אמר רב נחמן בר יצחק: מאי קרא [מהו הכתוב] ממנו למדים דבר זה — מתוך שנאמר: "עגלה יפה-פיה מצרים קרץ מצפון בא בא" (ירמיה מו, כ). ושואלים: מאי משמע [מה משמעותו] של פסוק זה, ממנה יש ללמוד לעניננו? ומסבירים: כדמתרגם [כפי שמתרגם] אותו רב יוסף: מלכא יאי הוה מצרים עממין קטולין מציפונא ייתון עלה [מלכות יפה היתה מצרים עמים רצחנים מצפון יבואו עליה], ולמדנו מכאן כי לשון "קרץ" פירושו הריגה. ושואלים: קרצו (שחטו) בכמה? כלומר מה שיעורה של עיקר שחיטה זו על ידי הכהן? אמר עולא: ברוב שנים, שהיה שוחט את רוב הקנה והושט (הקרויים "סימנים"), ודי בכך כדי להכשיר את השחיטה בצמצום.

וכן אמר ר' יוחנן: ברוב שנים. ואף ריש לקיש סבר ברוב שנים. וההוכחה לכך שזו אכן דעתו, ממה שאמר ריש לקיש: וכי מאחר ששנינו בהלכות שחיטה כי רובו של סימן אחד כמוהו. אם כן למה שנינו פעם שניה שם: רוב סימן אחד בעוף ורוב שנים בבהמה והרי דבר זה מובן מאליו לפי הכלל שבעוף צריך לשחוט סימן אחד, ובבהמה שנים. אלא, לפי ששנינו: הביאו לו את התמיד קרצו מירק (סיים) כהן אחר את השחיטה על ידו (לצורכו), וקיבל את הדם וזרקו. יכול אם לא מירק הכהן האחר יהא פסול, שאין השחיטה כשרה אלא אם כן נשחטו כל שני הסימנים.

לפני שמסיימים את הענין, תוהים על השאלה הראשונה, כיצד אפשר להעלות על הדעת כי "יכול לא מירק יהא פסול" שהרי לפי זה יש הכרח בכך שישתתף כהן נוסף בעבודה, ואם כן הויא ליה [הרי זו] עבודה של קודש ביום הכפורים בכהן אחר, ותניא [ושנינו בברייתא]: כל עבודות יום הכפורים אינן כשרות אלא בו בכהן הגדול. ומכאן שכל דבר שהוא חלק מהותי מסדר העבודה צריך להיעשות על ידי כהן גדול דווקא! על קושי זה עונים: הכי קאמר [כך אמר]: ברור שאין חובה מן התורה לגמור את שחיטת שני הסימנים, אולם יכול יהא פסול מדרבנן [מדברי סופרים],