פעולות שדמיונן ל"אבות מלאכות" (ע"ע) הוא גדול מאוד, שמשום כך אין הן נחשבות כ"תולדות", אלא נכללות ב"אבות מלאכות" עצמן.
בחלוקת המלאכות ל"אבות" ול"תולדות", קיימת שיטה מיוחדת - שיטה הרמב"ם. לדעתו, יש פעולות שדמיונן ל"אבות" גדול כל כך, עד שאינן נחשבות כ"תולדות" ה"אבות", אלא נכללות ב"אבות" עצמם. ואלו דבריו של הרמב"ם: "כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינן הן הנקראין אבות מלאכות. כיצד הוא ענינן? אחד החורש, או החופר, או העושה חריץ - הרי זה אב מלאכה; שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע, וענין אחד הוא. וכן הזורע זרעים, או הנוטע נטיעות, או המבריך אילנות, או המרכיב, או הזומר - כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוון. וכן הקוצר תבואה או קטנית, או הבוצר ענבים, או הגודר תמרים, או המוסק זיתים, או האורה תאנים - כל אלו אב מלאכה אחת הן, שכל אחת מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוון. ועל דרך זו שאר האבות" (הלכות שבת פרק ז, הלכות ב - ד).
לדברי הרמב"ם יש איפוא להבחין: א. ב"אבות מלאכות"; ב. ב"כל שהוא מענינן" - הן פעולות מעין האבות הנכללות ב"אבות" הנזכרים; ג. ב"תולדות".
ההבחנה בין "מעין האבות" ל"תולדות" היא עיונית בלבד, ואין לה תוצאות מעשיות.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)