|
בית הכסא הגדרה[1] - מקום מיוחד לעשית צרכיו של אדם לתורה ולתפלהבדיבור ובהרהוראסור לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בבית הכסא, אף על פי שאין בו צואה (ברכות כו א; רמב"ם קריאת שמע ג ב; טוש"ע או"ח פג א). ולא קריאת שמע בלבד, אלא כל שהוא מדברי הקודש - אסור לאומרו בבית הכסא (רמב"ם שם ד), ואפילו להרהר שם בלבו בדברי תורה אסור (שבת קנ א; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח פה א), שנאמר (דברים כג טו): וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ (שבת שם, וראה שם רש"י ד"ה והיה). ולכן טוב שיחשוב שם חשבונותיו, שלא יבוא להרהר בדברי תורה (ספר חסידים תקמו; מגן אברהם פה סק"א), ובשבת שאסור לחשבם - יהרהר בציורים ובניינים נאים וכיוצא באלה המושכים לבו (באר היטב שם סק"א, בשם של"ה; שו"ע הרב שם א; משנה ברורה שם סק"ו). לימוד הלכותיונחלקו בתלמוד אם מותר ללמוד הלכות בית הכסא בבית הכסא (ירושלמי שבת ג ג, ראה גירסת הגר"א או"ח פה סק"ו, וראה שם בגליון הש"ס). הלכה שאסור (רמב"ן ר"ן רשב"א שבת מ א[2]; רמ"א או"ח פה ב, במרחץ). באונסמי שתלמודו שגור בפיו, והרהר בדברי תורה לאונסו - מותר (בית יוסף או"ח פה, בשם הר' מנוח, על פי זבחים קב ב). יש מי שכתב שאם כל כך שגור תלמודו בפיו עד שאי אפשר שיסיח דעתו ממנו, מותר אפילו לבטא בשפתיו (דרישה שם סק"א), והאחרונים חולקים ואוסרים (ברכי יוסף שם סק"א; ישועות יעקב שם סק"ב; משנה ברורה שם סק"ח). מותר להיכנס לבית הכסא מתוך הלכה שאינה פסוקה, ואין חוששים שיהרהר בה בבית הכסא, כדרך שחוששים בתפילה (ראה ערך תפלה), שבתפילה ששניהם דברי קודש יש לחשוש, אבל בבית הכסא שהוא גנאי וזלזול לדברי תורה - אין חוששים שיהרהר (תרומת הדשן מא. וראה רמ"א יו"ד רמו כג, במרחץ). כנגדוהאיסור בדברים שבקדושה הוא אפילו כנגד בית הכסא (ברכות כו א; טוש"ע או"ח פג א). אבל בית הכסא חדש שעוד לא השתמשו בו - אסור בתוכו (רמב"ם קריאת שמע ג ג; טוש"ע שם ב, לחומרא בספק הגמרא שם. וראה ערך הזמנה דעת הראב"ד), אבל כנגדו מותר (ברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). כנגדו כשמוקף מחיצותכשבית הכסא מוקף מחיצות, נחלקו הפוסקים אם יש איסור כנגדו:
כשהרעי מתגלגל או נשטף משםבית הכסא שהוא בחפירה, ופיו רחוק ארבע אמות מן הגומא, והוא עשוי במדרון בענין שהרעי מתגלגל ונופל למרחוק, הרי הוא כסתום, ומותר לקרות בו קריאת שמע (ברכות כו א, ורש"י שם ד"ה דפרסאי; טוש"ע או"ח פג ד), אם אין בו ריח רע, ואין משתינים בו חוץ לגומא (טוש"ע שם). ובתי כיסאות שבימינו, הדומים לבית הכסא כזה שהצואה נשטפת ונעלמת עם זרם המים, הכריעו הפוסקים שמכל מקום יש לנהוג בהם כדיני בית הכסא שבימיהם, כיון שאין הצואה נעלמת מיד, אלא נשארת לזמן מה, ומצוי גם שנשאר לכלוך שם (חזון איש או"ח יז ד ויא; מנחת יצחק א ס, ועוד. ראה פסקי תשובות פג ד, והלכה ברורה שם). מקום שמשתינים בומקום שמשתינים בו לפעמים, אסור להרהר בו בדברי תורה, וכל שכן לקרות קריאת שמע (רמ"א או"ח פג ד), אפילו בשעה שאין שם מי רגלים, ואין ריח רע, לפי שנקרא בית הכסא (שו"ע הרב שם ד). אבל בזה אין להרחיק מכנגד המחיצות, שאפילו מי רגלים עצמם לאחר שנפלו על הארץ אין האיסור אלא מדרבנן, ולכן על המחיצות אין דין בית הכסא (ט"ז סק"ב. וראה ערך קריאת שמע: המקום). ומקום מיוחד להשתנה לכל ומסריח שם הרבה, יש על מחיצותיו דין בית הכסא, כמו עביט של מי רגלים שלכמה פוסקים איסורו מן התורה, שכיון שמיוחד לכך מסריח ביותר וחמור ביותר (ראה ערך הנ"ל), ואף מקום זה כך (משנה ברורה ס"ק יב). ספסל נקובספסל נקוב שנפנים עליו:
עגלת נכיםעגלת נכים המיוחדת לשימוש בית הכסא, דינה כספסל נקוב, שלדעה זו דינו כבית הכסא (אשי ישראל [פפויפר] נג טז); אבל עגלה המשמשת להעברת הנכים, אף שיש בה אפשרות לפתוח נקב במושב לצורך שימוש בית הכסא, אין איסור בדברי קדושה כנגדה כשהיא נקיה (שמירת שבת כהלכתה כד לג בהערה, בשם הגרש"ז אוירבך, וראה פסקי תשובות פג ה). לתפילין ולספר תורהחליצת התפיליןבימי התלמוד שהיו מניחים תפילין כל היום (ראה טוש"ע או"ח לז ב), הנכנס לבית הכסא לעשות צרכיו, חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס (ברכות כג א; רמב"ם תפילין ד יז; טוש"ע או"ח מג ה), שבזמן שהן בראשו בגלוי גנאי הדבר (רש"י שם ד"ה חולץ). וכשיוצא - מרחיק ארבע אמות מבית הכסא ולובשן (רמב"ם וטוש"ע שם). בבית הכסא עראיבמה דברים אמורים בבית הכסא קבוע שיש בו צואה, והוא על פני השדה בלא חפירה, אבל בית הכסא עראי, שעכשיו בא לעשותו בית הכסא, חולץ ונפנה לאלתר, וכשהוא יוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן, מפני שכבר עשאו בית הכסא (ברכות כג א). הראשונים דחו חילוק זה מהלכה, אלא תמיד חולץ ארבע אמות ממקום שרוצה לפנות (בית יוסף או"ח מג, וב"ח שם, ומגן אברהם שם סק"ו, ועוד אחרונים, בדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש[3]), שאין האיסור משום כניסה לבית הכסא, אלא משום שרוצה לעשות צרכיו שם, ואם כן אף בבית הכסא עראי כך (מגן אברהם שם, על פי הרא"ש ברכות ג כו). הכנסת התפיליןלא אמרו להרחיק ארבע אמות אלא שלא יהיו בראשו, אבל מותר לאוחזן בידו. ונחלקו תנאים מה עושה כשנכנס:
ואמרו: בראשונה היו מניחים התפילין בחורים הסמוכים לבית הכסא, היינו מבפנים, ובאים עכברים ונוטלים אותן, התקינו שיהיו מניחים אותן בחלונות הסמוכים לרשות הרבים, היינו מבחוץ, ובאים עוברי דרכים ונוטלים אותן, התקינו שיהא אוחזן בידו ונכנס (ברכות שם. וראה ירושלמי ברכות ב ג). הלכה שגוללן כמין ספר, ואוחזן בימינו כנגד לבו ונכנס (ברכות שם). ונחלקו ראשונים:
ויזהר שלא תהא רצועה של תפילין יוצאה מתחת ידו טפח (ברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). בבית הכסא שבביתלא התירו להכניס תפילין אלא כשבית הכסא בשדה, ואי אפשר להצניען, שלא יטלון עוברי דרכים, אבל בבית הכסא שבבית לא יכניסן כלל, כיון שיכול להניחן במקום המשתמר (ספר התרומה תפילין ריג; רבנו ירוחם יט ה; טוש"ע או"ח מג ז). ואפילו כשהן בכיס אסור (מגן אברהם ס"ק יד). הכנסת שאר ספריםאף בשדה לא התירו אלא בתפילין, שאדם לובשן כל היום והולך בהן בשדה, ואי אפשר לטרוח בכל פעם להשיבן לביתו; אבל שאר ספרים אסור, שהרי יכול להניחם בביתו (מגן אברהם שם). כניסה שלא לעשיית צרכיונכנס לבית הכסא שלא לשם עשיית צרכיו - יש אומרים שאין צריך לחלוץ תפיליו (רא"ש הלכות קטנות תפילין כ), ויש אוסרים אפילו שאינו עושה צרכיו[4] (בית יוסף או"ח מג, בשם רב האי גאון; רמ"א שם ה, בשם יש אומרים: וטוב להחמיר; מגן אברהם שם סק"ט. וראה משנה ברורה ס"ק יט). ויש סוברים שלא נחלקו המתירים והאוסרים אלא כשמחזיקם בידו ובבית הכסא שבביתו, אבל להיכנס בתפילין על ראשו וזרועו לדברי הכל אסור (שו"ע הרב שם ו, וראה מגן אברהם ס"ק יד). הטלת מים בבית הכסא קבועהנכנס לבית הכסא קבוע להטיל מים, נחלקו אמוראים: רבינא מתיר להיכנס עם תפיליו, ורב אדא ורבא אוסרים, שמא יבוא לעשות צרכיו, או להפיח בהם (ברכות כג א). הלכה שאסור (רמב"ם תפילין ד יז; טוש"ע מג א). ודווקא כשהתפילין בראשו, אבל אם אוחזן בבגדו ובידו - מותר (ברכות שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם). וכל זה כשמטיל מים מיושב, כדרך בית הכסא קבוע, אבל מעומד אסור בין אוחזן בידו, שמא ישפשף הניצוצות שנופלים על רגליו ביד שאוחז בה התפילין (ראה להלן בבית הכסא עראי. רמ"א שם, על פי רא"ש ברכות ג כח), ובין כשהתפילין בראשו, שכיון שהוא בית הכסא קבוע חוששים שמא ישב ויפנה (פרי מגדים שם באשל אברהם סק"ב; משנה ברורה סק"ד). הטלת מים בבית הכסא עראיבבית הכסא עראי, שאין רגילים לפנות שם לגדולים, מותר להטיל מים כשהתפילין בראשו, שאין לחוש שם שמא יפנה (תוספות ברכות כג א ד"ה חיישינן; ראב"ד תפילין ד יח; טוש"ע או"ח מג א); ויש אוסרים (רמב"ם שם), שמא יפיח בהן (כסף משנה שם), ויש לחוש לדבריו (שו"ע שם). אבל אם אוחזן בידו אסור, ואפילו תופסן בבגדו, שכיון שבבית הכסא עראי הוא מטיל מים מעומד, יש לחוש שישפשף הניצוצות שנופלים על רגליו ביד שאוחז בה התפילין (ברכות כג ב; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח מג א). אבל אם מטיל מיושב או בעפר תיחוח, שאין שם ניצוצות, מותר גם כשאוחזן בידו, שאין חילוק בזה בין קבוע לעראי, אלא שבקבוע מסתמא עושה צרכיו במיושב, ובעראי כיון שאינו נפנה לגדולים מסתמא עושה מעומד[5] (רמ"א שם, על פי רא"ש ברכות ג כח). תפילין של ידבכל מקום שאסרו כשהתפילין בראשו, הוא הדין כשהן בזרועו, היינו תפילין של יד (מגן אברהם או"ח מג סק"א), וכן במקום שמותר כשהן בראשו, הוא הדין כשהן בזרועו (ספר התרומה תפילין ריג, וראה ביאור הלכה שם א); ויש סוברים שבתפילין של יד כשהן בזרועו לעולם מותר, אפילו לפנות בבית הכסא קבוע, כיון שהן מכוסות, ואין זה גרוע יותר מכשאוחזן בבגדו ובידו (באר היטב סק"א, בשם שו"ת בית יעקב, וראה שם שחולקים עליו). ספר תורהלא יאחז אדם ספר תורה ויכנס בו לבית הכסא (סנהדרין כא ב; רמב"ם ספר תורה י ו; טוש"ע יו"ד רפב ג), שנאמר במלך: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ (דברים יז יט), מקום הראוי לקרות בו (סנהדרין שם), ואף על פי שכרוך במטפחת ונתון בתיק שלו (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מבית הכסא (שם ושם). כלפי המקדשהאיסוראסור להיפנות כלפי המקדש (ברכות סא ב; רמב"ם בית הבחירה ז ט), והרי זה בכלל מצות מורא מקדש (ראה רמב"ם שם, וסמ"ג עשין קסד. וראה ערך בית המקדש: מוראו). מהו כלפי המקדשנחלקו תנאים:
נחלקו הראשונים בטעמם: יש אומרים שירושלים היא בצפון ארץ יהודה, ויהודה נמשכת למזרח ולמערב עד סוף ארץ ישראל, ואם יפנה מזרח ומערב יהיה או פירועו שלפניו או פירועו שלאחריו לצד ירושלים, וגליל שהוא בצפונה של ארץ ישראל האיסור שם הוא צפון ודרום, ואף בדרומה של יהודה אסור לצפון במקום שהוא ממש כנגד ירושלים (רש"י שם ד"ה הנפנה); ויש סוברים שהאיסור משום שההיכל הוא לצד מערב, ומזרח מפני שהוא כנגד המערב, לכן אסור להיפנות גם לצד מזרח (רמב"ם בית הבחירה ז ט).
ההלכה בזמן הזהיש מן הראשונים שפסק כרבי יהודה, שבזמן הזה מותר (יראים השלם תט), אבל כל הפוסקים פסקו כרבי עקיבא שמזרח ומערב אסור בכל מקום, ואפילו בזמן הזה (רמב"ם בית הבחירה ז ט; סמ"ג עשין קסד; רשב"א ברכות סא ב ד"ה ר"ע; טוש"ע או"ח ג ה). ונחלקו ראשונים ביסוד האיסור:
לצפון ולדרוםבצפון ודרום - יש סוברים שאינו מותר אלא פניו לדרום ואחוריו לצפון, אבל לא להיפך (מגן אברהם או"ח ג סק"ו, על פי ירושלמי ברכות ט ה); ויש סוברים שאין הבדל, ובכל אופן מותר (טוש"ע שם, וראה בית יוסף שם[6]). כשיש מחיצותאין האיסור אלא במקום מגולה, שאין בו מחיצות (ירושלמי ברכות ט ה; תוספות ורא"ש ברכות סא ב; טוש"ע או"ח ג ה), ולפיכך בתי כסאות שלנו, אין להקפיד בהם (רא"ש שם). בחצר המוקפת מחיצות, מותר בכל ענין (בית יוסף שם; מגן אברהם שם סק"ה), אבל עיר המוקפת חומה אינה נקראת מחיצה לענין זה (מגן אברהם שם). ויש סוברים שלא התירו אלא כשהמחיצות קרובות זו לזו, כמו בית הכסא שבבית, או כשנפנה סמוך למחיצה, אבל בחצר, כשאינו נפנה סמוך לכותל, אסור (בית יוסף שם, בשם ר"י אבוהב; ט"ז שם סק"ג). יש שכתבו שדי במחיצה אחת לצד מערב (בית יוסף שם; לבוש שם). ויש מצדדים להצריך שתי מחיצות למזרח ולמערב (מגן אברהם שם). להטיל מיםלהטיל מים מותר בכל ענין, אפילו לצד מערב (בית יוסף ורמ"א או"ח ג ה); ויש אוסרים כשפניו למערב, ואין מותר אלא כשפניו למזרח, שאין פירוע לאחריו כשמטיל מים אלא לפניו (באור הגר"א ס"ק יא). כל המטיל מים מן הצופים ולפנים - והוא מקום שיכולים לראות משם את הר הבית, ומשם והלאה אין יכולים לראותו (רש"י ברכות סא ב ד"ה מן הצופים; רמ"א או"ח ג ז. וראה ערך בית המקדש: מוראו) - לא ישב ופניו כלפי הקודש, אלא לצפון או לדרום, או יסלק הקודש לצדדים (רמב"ם בית הבחירה ז ט, על פי תוספתא מגילה ג כו וירושלמי ברכות ט ה[7]). כמקום בזויקימה והידור לחכםבית הכסא, לפי שאינו מקום של כבוד, אין שם מצות קימה והידור בפני חכם, שנאמר: תָּקוּם וְהָדַרְתָּ (ויקרא יט לב), לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור (קדושין לב ב; רמב"ם תלמוד תורה ו ב; טוש"ע יו"ד רמד ד. וראה ערך קימה והדור). פטור ממזוזהבית הכסא פטור ממזוזה, שנאמר: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ (דברים ו ט), מה בית העשוי לכבוד, אף כל העשוי לכבוד, יצא זה שאינו עשוי לכבוד (ספרי שם; יומא יא ב; רמב"ם מזוזה ו ט; טוש"ע יו"ד רפו ד. וראה ערך מזוזה). ואין חילוק אם המזוזה בפנים לדלת או מהדלת ולחוץ, בכל מקרה פטור ממזוזה כיוון שעצם הדירה אינה של כבוד (דעת כהן קפג). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
