להלן לקט ביאורים לאגדתא שבדף שלנו.

אמר רב אדא בר אהבה אמר רב זו דברי ר' אליעזר (שהתלמידים יוצאים לשלושים יום) אבל חכמים אומרים התלמידים יוצאין לת''ת ב' וג' שנים שלא ברשות.
אמר רבא סמכו רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו.
כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא ... אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה
רש"י פירש:
סמכו רבנן. תלמידים שבדורנו סומכים על דבריו ויוצאין שלא ברשות: ועבדי עובדא. כוותיה: בנפשייהו. והוא בא להם ליטול מהם נפשות שנענשים ומתים:

אבל תלמידי ר' יונה, מובאים בשיטה מקובצת כאן, פירשו "עבדי עובדא בנפשייהו" כלומר "נהגו כך הלכה למעשה".
ראו הציטוט המלא:
וכתבו תלמידי רבינו יונה בפירושן על ההלכות וזה לשונם:
תימה על הרי"ף למה הניח מלהביא בהלכותיו דברי רב אדא בר אהבה, והביא דברי רב ברונא? שיותר היה ראוי לפסוק הלכה כמו הלשון של רב אדא בר אהבה, דהא אמרינן בגמרא "סמכי רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו", וכן פסק רבינו משה ז"ל!
ומאי דמייתי בגמרא עובדא דרב רחומי דהוה שכיח כו', אחית' דמעתה מעינהא, הוה יתיב באיגרא איפחית מתותיה נח נפשיה - לאו למימרא דליתא לדרב אדא בר אהבה, אלא לאשמועינן שאף על פי שיכול ללכת שלא ברשות עד שלש שנים - אפילו הכי אין לו לעגנה כל כך, כי מדרך הרחמנות יש לו להקדים כדי שלא תצטער יותר מדאי ולא יענש בסבתה כמו שנענש רב רחומי, וכל שכן אם רואה שיצרו תקפו, או שמרגיש באשתו שהיא מקפדת ביותר, שיש לו ליזהר כדי שלא תהיה מצוה הבאה בעבירה. עד כאן
(ותודה לאחיה בן פזי על ההפניה. לבעלי פייסבוק - ראוי לעיין בדבריו, ובשאר הפוסטים הסובבים, ובתגובות.)


מכאן ואילך - תמצית ביאורי רבינו יוסף חיים ב"בן יהוידע" כאן. עדיף כמובן לקרוא בפנים.
עונה של תלמידי חכמים אימת אמר רב יהודה אמר שמואל מערב שבת לערב שבת.
למה אמרו "ערב שבת" ולא "ליל שבת"?
נתן לכך כמה תשובות. הראשונה היא כיון שבערב שבת עושים את ההכנות. ע"ש בהרחבה ובשאר התשובות.
רבי איעסק ליה לבריה בי רבי חייא. כי מטא למיכתב כתובה נח נפשה דרביתא. אמר רבי: ח''ו פסולא איכא? יתיבו ועיינו במשפחות, רבי אתי משפטיה בן אביטל, ורבי חייא אתי משמעי אחי דוד
רש"י פירש וזהו הפסול שר' היה מבית דוד ולא היתה בת הבאה משמעי הוגנת לבנו שלא היתה בת מלכים אבל המהר"ל פירש שהתברר שלא היה פסול אלא נפטרה מסיבות אחרות.
תרתי שנין למיזל לבית רב כי תורה בשע"פ היא ששה סדרים, שש שנים ללימוד הבקיאות והגירסא, שש שנים לעיון ולסברא.
עד דאתא איעקרא. עניה זו לשוא שימרה. עיינו בפנים.
רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דר''ש בן יוחאי. א''ל: "איעכב לי עד דאתי בהדך" לא איעכבא ליה ... הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא, דל עינה חזיתיה - סוי לבה פרח רוחה. אמר לפניו רבש''ע ענייה זו זה שכרה בעא רחמי עלה וחייה תימא איך אלישע הנביא כה התאמץ להשיב את רוח הילד, ואילו אצל ר' חנינא בר חכינאי משמע שתפילתו התקבלה בנקל? יש לומר שכיון שחשק בתורה ולא הסכים להתמהמה אפילו עד סוף ימי המשתה של רשב"י - לכן גמל לו הקב"ה מידה כנגד מידה.

סיפור ר' עקיבא וההתאמה לסוגיית נדרים ולמסופר באבות דר' נתן פרק ו'.
לפני שאצטט את הבן איש חי - ראו כאן הפניה למאמר של הרב איתם הנקין הי"ד, עם פוסט נוסף של תמצית השיטה, ותגובות ודיון.

בן איש חי - תחילה קידש ר' עקיבא את בת כלבא שבוע ולא נשאה, כדי שלא ידע אביה, והלך ללמוד תורה. אבל אחרי שנודע הדבר לאביה, וגירשה מביתו - אבל חזר ר' עקיבא, ונשאה, ומן הסתם לא חזר מיד אלא "נקי יהיה לביתו שנה אחת" והתעברה וילדהבעודו שם, ואז הלך ללמוד כ"ד שנים.
מצד שני, באדר"נ מסופר שהיה לו בן גדול כשהחל ללמוד תורה. משמע שהיה נשוי אישה עוד לפני כן, ונפטרה, והתלגל הדבר שקידש את בת כלבא שבוע. וזה הבן שאיתו למד היה מאשתו הראשונה. ובעת שלמד היה עושה מלאכה קצת שעות מהיום ושולח לביתו ולומד תורה מתוך עניות.
ומה שמסופר כאן דברי ההוא סבא והשכינות, ובנדרים שכן רשע - שני הדברים היו, אלא שכאן הביא חלק מהדברים ובנדרים את החלק השני.
במקום אחר אמרו שר' עקיבא ארבעים שנה היה עם הארץ, ארבעים שנה למד, ארבעים שנה לימד - אותן כ"ד שנים המתוארות פה היו באותן ארבעים שנה אמצעיים, ובהיותו בן ס"ד כבר היו לו כ"ד אלף תלמידים, אבל היות והיו רבותיו קיימים לכן נחשב כשנים שלמד, ורק בסוף ארבעים שנה אלו מתו כל רבותיו, ומעתה לא היה לו ממי ללמוד אלא רק ללמד.

והשאר יעויין בפנים.