הגמרא מעמידה שרבי יצחק, שאמר שמשיב אבדה העומד מול טענת ברי של בעל האבדה צריך להשבע, סובר כראב"י.
אבל למסקנת הגמרא, שראב"י וחכמים נחלקו בשאלה האם אדם מעיז פניו בפני בנו של בעל חובו, רק חכמים סוברים שהלווה נחשב משיב אבדה, ואילו לדעת ראב"י בגלל שאינו מעיז אינו נחשב משיב אבדה. ואם כן מהיכן ההוכחה להתאים את דעתו עם דעת רבי יצחק, שדיבר במקרה של משיב אבדה?