גם באשכול קודם תמהתי מה ההיגיון בגזירת הכתוב בדיני נזיקין שאמורים להיות 'משפטים' כלומר דינים הפועלים על פי היגיון, גם אנושי.
הרמב"ם בפרק א מהלכות נזיקין כתב והסביר :
ואם שינת ( הבהמה ) ועשת מעשים שאין דרכה תמיד לעשותם, והזיקה בהן, כגון שור שנגח או נשך--חייב לשלם חצי נזק מגוף המזיק עצמו, שנאמר "ומכרו את השור החי, וחצו את כספו" (שמות כא,לה).

ד [ג] כיצד: שור שווה מנה שנגח לשור שווה עשרים, והמיתו והרי הנבילה שווה ארבעה--בעל השור חייב לשלם שמונה, שהוא חצי הנזק; ואינו חייב לשלם אלא מגוף השור שהזיק, שנאמר "ומכרו את השור החי" (שמות כא,לה). לפיכך אם המית שור שווה עשרים לשור שווה מאתיים, והנבילה שווה מנה--אין בעל הנבילה יכול לומר לבעל החי תן לי חמישים, אלא אומר לו הרי שור שהזיק לפניך קחהו ולך: אפילו אינו שווה אלא דינר. וכן כל כיוצא בזה.

מישהו מוכן להסביר לי מה ההיגיון שבגזירת הכתוב ? ואם אין שום היגיון, מדוע נקראים דיני נזיקין 'משפטים ' ?

במובן מסויים, גזירת הכתוב היא הטלת האחריות לנזק על השור. וכי השור מהוה 'ישות משפטית' שניתן לחייבו בגופו על הנזק שגרם ושאין דרכו תמיד לעשותו ?