בפרק לו של מורה נבוכים כתב הרמב"ם :
" דע שאם תתבונן בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא כלפי עבודה זרה דווקא". וראו שם את הדוגמאות שהביא הרמב"ם ז"ל.
אולם בשמואל ב', ו', ו-ז כתוב :"ו וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱ-לֹקים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. ז וַיִּחַר-אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱ-לֹקים עַל-הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹקים".

כיצד יצאה השגגה והטעות מלפני השליט ( לא מיכאל שורץ וגם לפניו לא ראיתי שמישהו שם לב לכך !)?
יש להניח - ולענ"ד זו ראיה יפה לכך - שהרמב"ם פשוט כתב את ספרו בלי ספרים ומהזכרון...הזכרון בוגד גם בגאונים כמו הרמב"ם ז"ל...ומה נאמר אנו אזובי הקיר...

( אם מישהו מכיר את פרופ' מ. שורץ ויכול להראותו את האשכול הזה כדאי שיעשה זאת. לי אין קשר איתו )

אל תחשבו שאני כזה גאון שזוכר יותר טוב מהרמב"ם. ח"ו. פשוט במקרה יצא שלמדתי בשבת בתנ"ך עם החברותא שלי על פרץ עזא ובהמשך הגענו תוך כדי לימוד מסודר של מורה נבוכים לפרק הנ"ל. לכן מיד נזכרתי שרק לפני כמה דקות למדתי פסוק שבו כתוב אחרת. מה שמוכיח שצריך גם סייעתא דשמיא...
אה, וכמובן צריך להאמין כל הזמן שהקב"ה איתנו ועוזר בכל העניינים...