היום בתחילת העמוד מובא :
תַנְיָא אֲבָל הַיַּיִן וְהַדָּם וְהָעֵצִים וְהַקְּטֹרֶת אֵין טְעוּנִין מֶלַח
מַנִּי אִי רַבִּי קַשְׁיָא עֵצִים אִי רַבָּנַן קַשְׁיָא קְטֹרֶת
הַאי תַּנָּא הוּא דְּתַנְיָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טוּמְאָה וְעוֹלֶה לָאִשִּׁים וְיֶשְׁנוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אַף כׇּל דָּבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה וְעוֹלֶה לָאִשִּׁים וְיֶשְׁנוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן
יָצְאוּ עֵצִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה יָצְאוּ דָּם וָיַיִן שֶׁאֵין עוֹלִים לָאִשִּׁים יָצְאָה קְטֹרֶת שֶׁאֵינָהּ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.
אני משער שרוב הלומדים עשויים שלא לשים לב שיש שני סוגי יין :
א. רמב"ם, איסורי מזבח, פ"ה יא : מצות עשה למלוח כל הקרבנות, קודם שיעלו למזבח--שנאמר "על כל קרבנך, תקריב מלח" (ויקרא ב,יג). ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח--חוץ מן יין הנסכים, והדם, והעצים; ודבר זה קבלה, ואין לו מקרא לסמוך עליו.
ב. רמב"ם מעשה הקרבנות פט"ז טו : וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו--נותן עליו מלח, ומנסכו כולו על גבי השיתין ככל הנסכים. והלבונה הבאה בפני עצמה--נותן עליה מלח, וכולה לאישים.

אם כן יש יין הבא בפני עצמו - בנדבה, ויש יין הבא עם הנסכים, ודינם לגבי הוספת מלח שונה כמו שכתב הרמב"ם כנ"ל וכשלומדים את הגמרא עלולים שלא לשים לב לכך...
(ואני תמה לעצמי : לגבי יין הבא בפני עצמו, הרי הניסוך דומה לשתיה, והרי יוצא שמנסכים יין מלוח ! מי שותה יין מלוח ?)