חולין צז
שלום למאזינים
היום כ"ב מנחם אב תשפ"ו, נאיר בע"ה מס' הארות על דף צז במסכת חולין
נעסוק היום במונח ההלכתי בדיני איסור והיתר - קַּפִּילָא אֲרַמָּאָה
והשלכתו על דינים אחרים עד לימינו אנו.

אומרת הגמ' –
אָמַר רָבָא מֵרֵישׁ הֲוָה קָא קַשְׁיָא לִי הָא דְּתַנְיָא קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חֵלֶב וְאִם בִּשֵּׁל בְּנוֹתֵן טַעַם תְּרוּמָה לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חוּלִּין וְאִם בִּשֵּׁל בְּנוֹתֵן טַעַם
אבל איך יודעים מה הטעם? ממשיך רבא -
בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה טָעֵים לַהּ כֹּהֵן אֶלָּא בָּשָׂר בְּחָלָב מַאן טָעֵים לֵיהּ ?
ועונה - הַשְׁתָּא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן סָמְכִינַן אַקַּפִּילָא אֲרַמָּאָה הָכָא נָמֵי סָמְכִינַן אַקַּפִּילָא אֲרַמָּאָה
מסביר רש"י –
נחתום עובד כוכבים ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר:
תוספות מבאר –
אף על גב דעובד כוכבים הוא - כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנתו
דין זה נפסק בשו"ע יו"ד סימן צח , ציטוט :
איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו, כגון חלב שנתערב בבשר, יטעמנו נכרי, אם אומר שאין בו טעם חלב או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום, מותר ... וצריך שלא ידע שסומכין עליו.
זה מתאים לשיטת רש"י, אם כי בש"ך (שם) משמע שנוקטים גם כשיטת תוס'. דהיינו - גם מומחה נאמן בתנאי שידע שסומכים עליו – כי לא מרע אומנותו. וגם גוי פשוט נאמן בתנאי שלא ידע שסומכים עליו.
ממשיך המחבר -
ואם אין שם עובד כוכבים לטועמו, משערינן בס'. וכן אם הוא מין במינו, כיון דליכא למיקם אטעמא, משערים בס'.
אבל הרמ"א פוסק - ואין נוהגים עכשיו לסמוך על עו"ג (=נוכרי) , ומשערין הכל בס'
מדוע מחמיר הרמ"א ?
מבאר ערוך השלחן (שם סעיף כה) – 2 נימוקים –
א. יש לחוש לשיטת רש"י שטעימת גוי היא רק אם יש פי שישים בתבשיל ההיתר לעומת האיסור. ואם כך – מספיק ביטול ב-60 ואין צורך בטעימה
ב. יש מי שאמר שדין גוי מסיח לפי תומו נאמן בדאורייתא - זה רק בעדות אשה שמת בעלה משום תקנת עגונות ולא בדבר אחר והשתא להסוברים טעם כעיקר דאורייתא לא ניתן לסמוך על גוי המסיח לפי תומו
את שיטת המחבר מסבירים האחרונים שהגוי לא ישקר כי לאחר טעימת הגוי – נאכל אנחנו ובמידא דעבידא לאיגלויי לא משקר בה אינשי
והנה לנו חיבור בין 2 סברות – נאמנות הגוי שמסיח לפי תומו ושחושש לאבד פרנסתו – עם סברת דבר העתידי להתגלות – לא ישקר בו אדם.

במעבר מהיר לדורנו – ועל פי הסבר התוס' שאומן לא מרע אומנתו, מצאתי יישום אקטואלי לדין קפילא דארמאי כפי שהבינו התוספות , בזיהוי קרבנות מלחמת שמחת תורה.
במאמר מרתק בתחומין מד - מצ"ב קובץ המאמר - של הרב פרופ' נריה גוטל
ששימש ראש צוות חליטה במחנה שורה לא עלינו, הובאו 2 מקרים שבהם עקב שריפה או עקב חטיפת גופה לא ניתן היה לקבוע מוות ודאי אלא עפ"י בדיקת DNA שנשאר בזירה.
שאלת סמכות הDNA להלכה – הינה נידון נפרד ולמעשה , לאחר הבנת המצב המדעי לאשורו נהוג לסמוך על הבדיקה באופן מוחלט, כדעת הגרש"ז אויערבך, וכן הגרז"נ בענין פיגוע התאומים, ואחרים.
הגרז"נ אף ציין שההבדלים המתגלים בבדיקת DNA הם מגדולתו של הקב"ה שאף שנברא אדם יחידי, עם כל זה יש לכל איש ואיש סימני ד.נ.א שונים משאר אנשי העולם וניתן להתיר אשה על סמך בדיקה זו.


אולם שאלה אחרת עלתה – מי יתקע לידינו שהאדם שמבצע את בדיקת הDNA הוא אדם אמין ?
על נושא זה יש פרק שלם במאמר הנ'ל – נצטטו בקצרה :

ובכן, בהקשר זה יש להדגיש את הכלל ההלכתי שגורס כי "אומן לא מרע אומנותיה". משמעו של כלל זה הוא שנאמן הוא - הלכתית - אומן ובעל מלאכה על אומנותו ועל מלאכתו שעשאם כנדרש, נאמנות זו נסמכת על הנחה מקדמית, שהלה אינו רוצה להיתפס בדבר שקר ורמאות ובכך להזיק לעצמו ול"שמו" המקצועי. כלל זה מיושם במגוון רחב של נושאים הלכתיים, מהם בין אדם למקום ומהם בין אדם לחברו, ומשהו מזה להלן:

בהמשך לסוגיית מנחות (מג , א), נפסק בשו"ע (או"ח כ,א) כי "הלוקח טלית מצויצת מישראל, או מתגר אינו יהודי, ואומר שלקחן מישראל נאמן - כשר, דכיון דתגר הוא, חזקה שלקחה מישראל, דלא מרע נפשיה. אבל אם לקח מאינו יהודי שאינו תגר - פסולה". הסיבה שבגינה סוחר נאמן ומי שאינו סוחר אינו נאמן, נובעת מחששו של סוחר לאבד את אמינותו המקצועית. כך ביאר זאת המג"א (שם סק"א), כיישום של אמירת הגמרא (חולין צג,ב) "שנאמנין הטבחין (השוחטים) בגיד הנשה ובחלב", משום שאינם רוצים לאבד את "שמם" המקצועי
כך גם מצינו הנמקת תוס' (חולין צז,א ד"ה סמכינן) לסמיכה על "קפילא ארמאה" בטעימת קדירה, "אע"ג דעובד כוכבים הוא, כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנתו"
וביו"ד (קיד,ה) נפסק שמותר לקחת מתגר יין רימונים אף שדמיו יקרים מיין ענבים, "משום דכיון דאית ביה קפידא לא מרע נפשיה". והוסיף שם הרמ"א "וכן כל דבר שקונים מן האומן לא מרע נפשיה"
וכן ביחס לשעטנז, כתב הש"ך (יו"ד סי' שב סק"ד) "ולא חיישינן לאחלופי, דכיון דהוא אומן לא מרעי אומנותיה, מאחר שיש לו לעמוד על הדבר". בהתאם לכך הכריע - לדוגמה - הראי"ה קוק (דעת-כהן סי' סא), שניתן לסמוך על משגיח כשרות, משום "שאומן לא מרע אומנותיה, דמאחר שיש כאן עניין פרנסה י"ל דמירתת"; ומעין זה בשו"ת חלקת-יעקב )יו"ד סי' לא(; שו"ת יביע-אומר )ז, סי' ג(, וכהנה הרבה לעשרות ולמאות
לא מעט התייחסויות כאלה ניתנו במיוחד בנוגע לתחומים רפואיים, שמעין נדון דנן.
לדוגמה - בשם הרב ש"ז אוירבך, ניתן היתר להתאשפז בבית חולים שאינו יהודי:
"נראה שבית חולים ציבורי, כיוון שדואג וחרד לשם טוב וגם יש פיקוח של הרבה אנשים,
מסתבר דלא מרע נפשייהו" (נשמת-אברהם יו"ד סי' קנד,א עמ' מב);
וממשיך הרב גוטל ומביא עוד 7 דוגמאות מהנשמת אברהם בשם הגרש"ז :
1. הסתמכות על קביעת רופאים שמעוברת נמצאת במצב מסוכן שמצדיק הפלה (נשמת -אברהם חו"מ סי' תכה,א, עמ' רכד-רכה);
2. היתר לנשיאת אשה שנייה - על אף חדר"ג - לאור חוות דעת רפואית שהאשה הראשונה נשתטית (נשמת-אברהם אהע"ז סי' א, ב, עמ' כ);
3. שימוש באמצעי מניעה, בשל קביעת רופאים שהאשה במצב מסוכן (שם, סי' ה, יג, ח, עמ' סז ואילך);
4. הכרעה שהנקה מסוכנת ליילוד (שם, יו"ד סי' יג, א, עמ' עט- פב);
5. פסיקות ביחס לדם נדה (שם שם סי' קפז, ג, ה, עמ' פא-פה);
6. קביעה אם יילוד הוא בר-חיות או "טריפה", לעניין פדיון הבן (שם שם, סי' שה, ג, עמ' קצד-קצז);
7. קביעה שמחלתו של פלוני היא "פיקוח נפש" ויש לחלל עליו את השבת, ומותר להאכילו ביוכ"פ (שם, או"ח סי' שכח, לא, עמ' קפה-קפו, וסי' תריח, ג, עמ' שיא) ועוד

כך גם פסק ביה"ד הרבני באשקלון (תיק 1014621/1 - כ" ח בתמוז תשע"ה): "בצוות שלם של רופאים אחיות ואנשי מעבדה המטפלים בהפריה, יש לומר בפשטות שחזקה לא מרעי אנפשייהו, ובפרט שכל צעד מתועד וחתום על ידי הרופא המטפל, נראה ברור שאין לחוש ולא מרעי אנפשייהו והוי מילתא דעבידא לאיגלויי". וכך קבע הרב עובדיה יוסף )יביע-אומר אבה" ע ז סי' יד), שניתן להסתמך על הודעה רשמית מהמשטר הסובייטי על מות אדם בקרב; וכהנה הרבה.
והוא הדין גם בנדון דנן - היתר עגונות בכלל, וזיהוי ע"פ ממצאים מעבדתיים בפרט מוקנית אפוא נאמנות הלכתית לדוגמים ולמפענחים, וממצאיהם יכולים לשמש בסיס לחליטה הלכתית, כדת וכדין.
הנה לנו דינא דגמרא = קפילא דארמאי שבא לידי ביטוי בשלל הלכות ואף בימינו אנו.
לסיום, אחזור לנושא ה-DNA וסמכותו שהתקבלה להלכה לאחר שהשתכנעו גדולי הפוסקים בדבר דיוקו. כחיזוק לכך הביא הרב גוטל מביא את קביעתו העקרונית של ערוך השלחן בדיני עגונה : (אבן העזר יז-קעא)
ומסקנת גדולי אחרונים שזה תלוי בראיית חכמי הדור, דאם לפי הסימנים האלו לא ימצא אף אחד מאלף הוי שפיר כמו סימן מובהק, ואם לאו אין זה כלום, וכן נראה עיקר לדינא. וכן יש מי שאומר דסימנים גרועים הרבה מצטרפין יחד לעשותן כסימן בינוני, ונ"ל ג"כ דתלוי לפי ראיית חכמי הדור כמ"ש וכן הדין לענין צירוף שארי אומדנות המוכיחות

עד כאן מפורטל הדף היומי , חולין דף צז
ולהתראות מחר בדף צח