לגבי מיקום הכלים ( השולחן והמנורה ) במשכן ובמקדש כתוב בתורה :
'וְשַׂמְתָּ אֶת-הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת-הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן.'
חז"ל למדו מזה שיש להצמיד עד כמה שניתן את השולחן לכתל הצפוני של המשכן ואת המנורה לכתל הדרומי שלו. הצמדה מירבית מתרחשת כשיש מגע, אולם מתברר שגם אם הכלי היה מרוחק כדי חצי אמה מהכתל עדיין זה בגדר 'על צלע' ואין עיכוב מבחינת המיקום עד מרחק כזה ( כך לשיטת רבי אלעזר ברבי שמעון, מנחות צח-צט ). לא עוד, אלא בשל הצורך לאפשר לכהנים - נושאי לחם הפנים - להיכנס לרווח שבין השולחן לכותל, לצורך החלפת הלחם בשבת ( לשיטת רבי יהודה הסובר שהשולחן עמד כשאורכו לאורך המשכן ), נדרש רווח של 2.5 אמות בין השולחן לכתל, וגם זה עדיין אינו מעכב, ולא עוד אלא שבבית המקדש בו עמדו שלוש שורות של שולחנות בהיכל, היה הרווח בין השורה הפנימית של השולחנות לכתל גדול עוד יותר, ובלבד שהשולחנות עמדו בצפון ההיכל ( והמנורות בדרומו ).
ברור שהדיוק והצמצום בעניין זה היה קטן מאד...
מאידך, כשיצרו את המנורה, היה הציווי לעשותה מככר זהב, והכניסו את הזהב הגולמי עשרות פעמים לכור ההיתוך כדי לסלק אפילו את שארית הסיגים ממנו כדי שלבסוף ישאר הזהב הטהור במשקל מדויק של ככר, אעפ"י שאנו יודעים שלא ניתן ליצור כלים מזהב טהור 100% כי הזהב הינו מתכת רכה ולכן גם זהב טהור ( 24 קאראט ) הוא בד"כ סגסוגת של מתכות שרק רובה זהב.
הנה כי כן מידת הצמצום והיכולת לצמצם משתנה מעניין לעניין...
בכל אופן, את מחלוקת רבי יוסי ותנא קמא בשאלת הבכורים ניתן להסביר באופן טכני פשוט ולומר שהשאלה היא כיצד מגדירים 'גבול', האם כקו דק ומדויק או כטווח ברוחב מסויים. קשה עד לא ניתן לצמצם כשהגבול דק וניתן לצמצם אם הגבול הוא טווח רחב דיו...