|
|
אָמַר רָבִינָא הִילְכָּךְ נִדָּה קוֹצָה חַלָּה וְאוֹכֵל לָהּ כֹּהֵן קָטָן וְאִי לֵיכָּא כֹּהֵן קָטָן שָׁקְלָה לַהּ בְּרֵישׁ מַסָּא וְשָׁדְיָא בְּתַנּוּרָא וַהֲדַר מַפְרְשָׁא חַלָּה אַחֲרִיתִי כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה וְאוֹכֵל לָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל. מצוות חלה , חילופים מעניינים לאורך הדורות. כל האפשרויות הקיימות. * חלה אחת -בשיעור, ולאכילה. * חלה אחת -בשיעור, ולשריפה. * חלה אחת -ללא שיעור, ונשרפת. * שתי חלות - אחת בשיעור ונשרפת. והשנייה ללא שיעור ונאכלת. * שתי חלות - אחת ללא שיעור ונשרפת. השנייה בשיעור ונאכלת. א. בתחילת ימי בית המקדש השני, על פי תקנת חכמים נהגו להפריש חלה בחוץ לארץ ולאוכלה בטהרה. לאחר כמה דורות, גזרו חכמים טומאה על ארץ העמים (להלן יב, ט), וממילא החלה שמפרישים בחוץ לארץ נטמאת ואסור לכהנים לאוכלה אלא יש לשורפה. אולם כדי שלא ישכחו שהחלה נועדה לאכילת הכוהנים, תקנו חכמים להפריש בחוץ לארץ שתי חלות, הראשונה נשרפת כדין חלה טמאה שאסור לאוכלה, והשנייה שהיא תרומה רק מדרבנן תיאכל על ידי הכוהנים גם כאשר הם טמאים. [טומאת גוף ולא מת].או לילדי כהנים שעדיין לא נטמאו. ב. ובהמשך - בהלכה ח' כותב הרמב"ם מהו עיקר הדין, [ואילו לגבי הזמן הזה - לא כתב כאן אלא בהמשך]: 1. בגבולות עולי בבל, מפרישים חלה אחת כשיעור, וזו נאכלת לכוהנים. 2. בגבולות עולי מצריים, מפרישים שתי חלות: הראשונה נשרפת, ויש לה שיעור [48\1], והשנייה נאכלת לכוהנים, ואין לה שיעור [משהו\כזית]. 3. בחוץ לארץ הנוהג הפוך - מפרישים שתי חלות: החלה הראשונה ללא שיעור -נשרפת, אך כיוון שעיקר החיוב שם אינו אלא מדרבנן, לכן אין לה שיעור, אולם החלה השנייה נאכלת לכוהנים בטומאה כנל , ויש לה שיעור 1/48. כי 'מוטב לרבות בנאכלת'. ג. ובזמן הזה- בהלכה ט' כותב הרמב"ם לגבי הזמן הזה, ופוסק: 1. בארץ ישראל, בגבולות עולי בבל, מפריש חלה אחת כשיעור, אך היא נשרפת כדין חלה טמאה. 2. בארץ ישראל בגבולות עולי מצרייםובלשון חזל "מכזיב ועד אמנה", מפרישים שתי חלות: האחת לאור שמיועדת לשרפה, ויש לה שיעור, והשנייה שמיועדת לכוהן ואין לה שיעור. 3. בחו"ל גם היום בזמן הזה -מפרישים שתי חלות - אבל בהיפוך: החלה הראשונה ללא שיעור -נשרפת, ומכיוון שעיקר החיוב שם אינו אלא מדרבנן, לכן אין לה שיעור, אולם החלה השנייה -בשיעור ונאכלת לכוהנים בטומאה כנל,כי 'מוטב לרבות בנאכלת'. ושיעורה 1/48. |