א. כל מתניתין שייכותה קלושה מאד לחולין. רק איידי דתנינן הכשר בשחיטה פסול במליקה ולהיפך, תני האי דדמי לה הכשר בתורין וכולי.

ואגב יש להעיר שכל הברייתא הארוכה של ת"ק וראבר"ש שהובאה לעיל דרך אגב, דמינה ילפינן יסודות דיני מליקת עולת עוף אי שנים דוקא או רוב שנים דוקא, לא הובאה כלל במסכת זבחים. והרי זה בכלל דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר.

ב. רש"י הראשון על הגמרא צ"ל תורים (לא תורין) וקאי על הברייתא השניה שבסוגיא. וזו הנגדה למש"כ רש"י תחילת המשנה דתורין לשון תנאים, וכן הברייתא הראשונה המפרשת את המשנה (כמ"ש התוס'). אבל ברייתא זו דורשת את תורים דקרא, ונקטה את לשון התורה. ובאמת היה נכון למציין לציין על זה את המקרא הראשון כמו שציין בעמוד ב.

ג. שיכול והלא דין הוא. בתוס' כתבו בשום דוכתא ל"ג תרווייהו. אין כוונתם שלא מצינו. אדרבה מצינו רבות מאד. אלא כוונתם שבכל מקום צריך למחוק אחד מהם. למשל כאן יש למחוק והלא דין הוא. ובדרך כלל הגרי"פ במסוה"ש מציין לתוס' כאן כמו בקידושין דף טו ריש עמוד ב.

ד. משיזהיבו, משיצהיבו. נראה מהברייתא דלא זו בלבד שההצהבה מתחילה באיזור מסויים (סביב הצוואר) אלא בתחילה זה צהוב חלש, ואחר כך מזהיב מאד. ולא ראיתי במאמרים שצויינו שהדגישו זאת.

ה. תני יעקב קרחה. ברייתא זו אינה שייכת לנידוננו. אלא איידי דתני עד מתי כשרין, תני נמי מאימתי, ואחר כך חוזר לענין הראשון. ואגב התופעה של הוא תני לה והוא מפרש לה, מלמדת שהמביא דברחדש לבית המדרש עליו מוטלת החובה לפרשה. אולי משום המתחיל במצוה, או משום שאם לא יבינוה עלולים לדחותה כמשובשת.