א. הספק בשיאור דר"י לר"י, דאין לוקין עליו ומאידך חייב לבערו, האם הוא ספק חמץ ספק מצה, ולכן מספק יש לבערו שמא חמץ הוא (כך פירש"י), אבל אי אפשר להלקות שמא לאו חמץ הוא, או דהוי בריה דמכלל מצה ודאי יצא ולכלל חמץ גמור ודאי לא בא, וזו היא הסיבה דאין לוקה כיון דלוקין רק על חמץ אבל חייב לבער כיון דלאו מצה הוא. ואז "האומר הרי לחמי תודה מחמץ או מצה" (באוקימתא דלהלן בסמוך) לא יוכל להביאו.

על פניו נראה כאן דבר חידוש. שחיוב ביעור אינו רק בחמץ אלא גם בכל שאינו מצה. כמובן בעיסה שיכולה להחמיץ, אבל לא החמיצה אלא רק יצאה כבר מכלל מצה. וזה צ"ב.

ב. בשלב ב' של הסוגיא הגמרא מחפשת את ההיכי תימצי לבעיית ר' זירא ומוצאת באופן דחוק ביותר, שאמר י' חלות לתודת פלוני או חמץ או מצה, ולכן אינו מתחייב תודה, וסגי ליה בעשר, ופלוני באמת יוצרך להביא את כל מ' חלותיו, ועשר אלו לא יפטרוהו, אלא היות שלא אמר "לפטור" יוצא ידי נדרו בהבאה בעלמא (וייפדו כדפירש"י), להצד דהוי ספק וממילא ראוי לתודה, רק אנן הוא דלא ידעינן להכריע ולכן אי אפשר לצרפן ללחמי פלוני. וכמדומה דאין דרך הש"ס לשאול בעיה כזו בפני עצמה, רק כאן זה משמש כמצע לבעיית ר' זירא בעלת המשמעות העניינית בפני עצמה, ובשביל נפ"מ בעלמא, סגי לן בציור רחוק ודחוק.