א. מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה. צ"ב מנין לרש"י לפרש לומד ושוכח, אולי הכוונה שאינו קולט. ועי' להלן באות ג' נסיון ליישב.

ב. ואידך שאני הלכות עבודה דתקיפין. לכאורה הכלל של תלמיד היינו בכל לומד תורה, ולפי זה הכוונה דתקיפין טפי מלשון כשדים אבל לא טפי מכל לימוד הלכות, כי אחרת בשאר הלכות בפחות זמן נוכל להכריע שאינו רואה סימן יפה.

ג. ברש"י הלכות עבודה, מנה קודם כמה דברים שבמדבר של פירוק והקמת המשכן וכדומה, ואחר כך שיר. לכ' צ"ב אם הספיקו חמש שנים במדבר להכל, מדוע לא יספיק בבית עולמים שזה רק שיר (ושמירת מקדש ועד כמה) פחות זמן. ואולי מזה למד רש"י שהבעיה היא השכחה. שמצד לקלוט ברור שלא לוקח כל כך הרבה זמן, אפילו להכל. וכדי ללמד הכל מספיק זמן מועט, רק חוזרים ושונים ומאמנים שוב ושוב, ויש שרק אחרי חמש שנים מצליח לזכור, ולכן אין נפ"מ בין הרבה הלכות למעט.

ואגב. צ"ב האם כל לוי היה צריך ללמוד הכל (להבדיל בין הקדש ובין החול, מעין לימודים אקדמאים בזמננו, שמקדישים כמה שנים לידע כללי נרחב). או אפשר היה לייחדו מראש לענין מסויים וללמדו רק את זה. עי' בכ"מ באחת הדרכים שחכמת המוסיקה היא הדורשת זמן רב, לפי זה השוער א"צ לכל כך. ברמב"ם מבואר דראש בית אב היה נותן התפקידים, משמע כשבאו למשמרת. ואולי באמת כל אחד היה צריך לדעת הכל.

אגב זה חידוש גדול. הממונה אמר לראובן היה שוער ולשמעון היה משורר, ועל ידי זה משורר ששיער במיתה. (זו גם חידה יפה).

ד. כהן עד שיזקין. לכ' זה כבר מדין מום. זקן חולה ומזוהם. ברמב"ם קורא לזה מום. למרות שזה נזכר כאן כאילו בתור הגבלת גיל. וצ"ב כעת המקור מקרא למום דזקנה. האם זה מום ממש מדאורייתא.

ה. אבל בשילה ובית עולמים (הפנייה לתחביבו של) אין נפסלין אלא בקול א"ר יוסי מאי קרא וכו'. זה דבר נדיר לשון ברייתא מאי קרא. כי רק אחר כך מתחילים לברר את הברייתא מעד שיזקין. משמע שזה ר' יוסי התנא וזה חלק מהברייתא.

וצ"ב כשאיבד קולו האם נפסל מכל העבודות או רק מלשיר. ואם נפסל לגמרי, האם לוי צרוד בגיל צעיר גם פסול מכל העבודות או רק איבוד מחמת זקנה.

ובפסוק זה מחצצרים כתיב ומחצרים קרינן. איך אומרים בעברית תקנית?

ו. כל שעומד על רגלו וכו'. מענין האם יש קשר בין השרירים (חוץ משיווי משקל) של הפעולה הזו, לבין השרירים המשפיעים על הסוגרים "דמעיקרא נפיק כוליה" כלשון רש"י.

ז. ולישא את כפיו. מתוס' נראה שגרסו ולישא את כפיו משיביא ב' שערות. שכך מיישבים דלבדו רק מב' שערות ועם אחרים גם קודם לכן.

ח. רבי אומר אומר אני. זו לשון ייחודית לרבי. כנראה בגלל שרבי מסדר המשניות, רוב דבריו הם דברי קדמונים, ולא היה אומר בשם אומרו כדי לסתום הדברים להלכה, לכן כשזה היה דבר שלו, הוצרך להדגיש זאת.