מתבאר מרש"י דהכלי הפנימי בכל מקרה אינו מקבל טומאה כשהשרץ באויר חיצון. בין כשהוא נמוך משפת החיצון ובין כשגבוה ממנו. דעל ידי נגיעה אין כלי ראשון מטמא כלי, ומצד אויר נתמעט בהדיא. ולגבי האוכל כל זמן שהכלי נמוך מהחיצון, נקרא זה תוכו ולא תוך תוכו, דהכלי החיצון מכיל גם את הכלי וגם את האוכלין, ואז ייטמאו, וכשהכלי גבוה מהחיצון, אז האוכלין גם כן טהורין ממיעוטא דתוך תוכו. ובכל זה - כשאין נגיעת שרץ בגב הכלי הפנימי - אין נפ"מ אם הוא חרש או שטף.
ונמצא היכי תימצי מעניינת (אולי ניתן לנסח זאת כחידה), כשהכלי נמוך מהחיצון, הכלי עצמו נשאר טהור והאוכלין שבתוכו טמאין.