.
א. משמע מהסוגיא שבאופן ששחט קנה ראשון כמ"ש רש"י לעיל (לב: ד"ה אבל) שכך הדרך, אז ניקב הריאה כשרה, ולא בני מעיים, אבל אם ישחוט הוושט ראשון, באמת
ניקבו בני המעיים כשירה וניקב הקנה לא.
ב. מהסוגיא עולה דבאמת מעיקר הדין היה ראוי דלעכו"ם יהיה לעולם אסור לאכול ריאה
ובני מעיין כשהבהמה מתה על ידי חיתוך סימנים, מסתמא ה"ה נחירה ועיקור. דנחתך קנה הוי כנחתכה ריאה ונחתך וושט הוי כנחתכו בני מעיים, ובגמ' הזכירו בני מעיים אבל רש"י מזכיר גם ריאה. רק אם הרג את הבהמה על ידי מכה וכדו' יהיה מותר. אבל בחיתוך סימנין נחתכו איברים בעודה מפרכסת ואסור, רק משום דלישראל שרי, ע"כ מותר גם לגוים עי' תוס'. וכל זה גם בלי ניקבו באמצע.
וא"כ צ"ב איך מותר לעולם לישראל לאכול ריאה, באופן הרגיל ששחט קנה קודם, (וה"ה תיקשי על בני מעים אם ישחוט ראשון את הוושט), הרי מיד כשנחתך קנה נחתכה ריאה והוי אבר מן החי. ואף דלישראל אין איסור במפרכסת, היינו אחר גמר השחיטה, אבל בסימן אחד גם לישראל אינו שחוט, ומ"מ הוי חתוך. ולעיל הובא זה כסברא להיתר, דהוי כמנח בדיקולא ולא איכפת לן שניקב עוד קודם גמר השחיטה. אבל לכ' לפי המבואר במסק' אדרבא יש לשאול דהוי אבר מן החי. וכנראה דזה הוי חלק מדיני השחיטה דלכל הפחות לגבי זה הוי שחוט (אף דמסתבר דלאכול אסור, גם בלא הדין דלא תאכלו על הדם, דיש להמתין שתצא נפשה). ומשמע דזה גם למ"ד אינה לשחיטה. וצ"ב.
ג. לגבי מפרכסת עצמה דלעכו"ם אסור. לכ' הרי לישראל הוי שחוטה ומי איכא מידי. אפ' משום דלישראל למעשה אסור מצד לאו דלא תאכלו, השאירו האיסור גם לעכו"ם. ויל"ע כה"ג אי אסור להם רק באיסור קל כעין לא תאכלו (דל"ה כלל ממצוות בני נח), או דהוי איסור אבר מן החי. ויל"פ.