בפעם הראשונה בסוגיא הכוונה ממש כפשוטו, דכל מסוכנת מחיים כבר נקראת נבילה. אבל בפעם השניה, למרות שהלשון שוה, ע"כ אין זו הכוונה, שהרי כבר הוכחנו מקרא דכי ימות דנבילה היינו רק לאחר מיתה, ולכן באמת רש"י מפרש כלומר וכו', דהיינו שבאמת מסוכנת הוא מחיים ונבילה היא לאחר מיתה, אבל היינו מסוכנת כלומר דמיירי בנבילה כזו שהיתה מסוכנת (לאפוקי ממאי דמסקי' דמשכח"ל בכגון גיסטרא). וזו כוונת התוס' הקצר ד"ה דלמא.
ועי"ש (בד"ה דלמא השני) דבסמוך היינו טריפה היינו מסוכנת, הכוונה כל מסוכנת נקראת טריפה וכמו דפירש"י. ובפעם הרביעית היינו נבלה היינו טריפה היינו מסוכנת, זה שילוב של שניהם כדפירש"י, דמחיים הוי מסוכנת דהיינו טריפה אף בלא חסרון, והיינו נבילה, כלומר זו שהיתה מסוכנת, מתה, וזו הנבילה שדיברה עליה תורה.
ואגב. מאי דאמרי' מחיים אין הכוונה שיאכל את המסוכנת בחייה, דאז הוי גם אבר מן החי, אלא הכוונה שישחטנה, ורק האיסור מסוכנת חייל כבר בחייה, ועובר על זה כששוחט ואוכל.