לא מובן לי תירוץ זה שבגמרא.
רש"י כאן הסביר שאין חיתוך בלא נקב. זה ענין של מציאות.
הגמרא לעיל השתמשה כמה פעמים בסברא זו שכל שנחתך נחשב בודאי לנקב ללא עוררין על קביעה זו.

מה אם כן פשר תירוץ הגמרא ניקב לחוד ונחתך לחוד?

עוד מעניין להעיר סוף דברי רש"י בד"ה הטחול, "דכל נקב משום חיתוך הוא".
מה כוונת רש"י להדגיש בזה? למה ניקב צריך להגיע לחיתוך?