א. כי אמרי אנא במיתה דעושה ניפול. עי' רש"י, והיינו דהוי קשיא ליה אי במתה ממ"נ לוקה או משום נבילה או משום אמה"ח, ולכן פי' דרב אמר לוקה ופי' רב להדיא משום ניפול דהיינו אמה"ח. ולזה חיפש רש"י דעדיין מאי נפ"מ, ועי' גה"ש עוד ב' נפ"מ.

ב. אמר רבא מנא הא מילתא. עי' בדף הקודם שכ' לדון האם יש בזה סברא, והנה משמע כאן מרבא דאכן אין בזה סברא, ולכן פשיטא ליה דיש לזה מקור. ואמנם המקור נראה אסמכתא, לדרוש יפול מלשון ניפול וכו'. ועדיין צ"ב.

ג. אמר ר' חסדא מח' באבר דעובר חי וכו'. נראה דקאי אמתני' דעד כאן לא קאמרי רבנן דהאבר טהור רק בעובר חי אבל מת השחיטה לא מתייחסת אל האבר (אע"פ דאת מה שבפנים היא מתירה אפילו באכילה), ולרבה גם בזה מטהרי רבנן. ולכ' כיון דפליגי אליבא דרבנן הוא נפ"מ למעשה בהל' טומאת נבילה, ולכן ציין מהר"ב רנשבורג למקומו ברמב"ם.

ד. הושיט ידו למעי בהמה וכו'. פירש"י ויצא אחר שחיטתו בעוד האם קיימת. כוונתו בזה דאי היה נשאר בפנים וודאי היה ניתר אף ללא שחיטת עצמו, דהא לא גרע ממת בפנים דשחיטת אמו מתירתו. בביאור הבעיא לר"מ ולרבנן, הגמ' קיצרה מעט, והכוונה דלר"מ שאינו ניתר בשחיטת אמו הרי דנים נאותו כישות בפני עצמה ולרבן דניתר נידון כחלק מאמו ולכן לכ' לר"מ תהני שחיטתו משא"כ לרבנן. ועל זה דחי ר"א דייתכן דלר"מ הוי גוף בפ"ע רק לענין דלא תהני ליה שחיטת אמו אבל לענין דתהני לו שחיטת עצמו עדיין אינו בהמה גמורה לגמרי עד שייצא, ולרבנן להיפך גם שחיטת אמו מועילה עבורו, אבל זה במקביל לכך שיש לו יישות עצמאית.

ה. במתני' באותו ואת בנו. ולרבנן פשיטא דממילא כיון דא"צ שחיטה, הוי מחתך בשר בעלמא ואין איסור לחותכו ביום שחיטת אמו. אף אי חותכו בצורת שחיטה. ויש כאן רבותא דהרי יש צד דלרבנן ד' סימנין יש לו. אלא דשם הנידון דשחט סימניו קודם ששחט את האם, אבל אחרי שנשחטה האם והותר הוא בשחיטה זו, שוב ודאי אין שם שחיטה לשחיטת סימני עצמו. ודוק.

ו. (עד:) מהו לפדות. צ"ע מדוע אין זה כלול בסוגיא הקודמת דרק בעסקי אכילה, וזה הרי דומה לרובעו וחורש בו. אמנם בסמוך משמע דהנידון בגלל גז"ש דשה דשה, ועדיין צ"ב.